בתוך החלל המקודש ביותר במקדש, הוצבו דמויות מרשימות שנועדו לפאר את המקום. דמויות אלו אינן הכרובים המוכרים שעמדו על מכסה ארון הברית, אלא כרובים נוספים וגדולים שעוצבו בדמותם וניצבו על הקרקע [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הם עמדו על רגליהם משני צדי הארון, כאשר גבם אל הקיר המערבי של קודש הקודשים ופניהם מופנים קדימה אל עבר היכל הבית [רלב"ג]. הניסוח כְּרוּבִים שְׁנַיִם רומז לכך שהם לא היו זהים לחלוטין, אלא עוצבו כזכר ונקבה המייצגים קשר של משפיע ומקבל [מלבי"ם].
הפסוק מציין כי הכרובים צופו בזהב, וַיְצַפּוּ אֹתָם זָהָב. למעשה, גופם הפנימי של הכרובים היה עשוי מעץ, אך ספר דברי הימים נמנע מלהזכיר זאת מתוך כבוד למקדש ולמלך שלמה, ומעדיף להתמקד בציפוי הזהב המפואר [רש"י, חומת אנך]. מידותיהם של הכרובים חושבו רק לאחר שהושלמה מלאכת ציפוי הזהב על העץ [מלבי"ם].
הביטוי הייחודי מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִים זכה למספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה קשורה למילה "צאצאים", כלומר לכרובים הייתה תבנית או פנים של ילדים וילדות. אף על פי שהמילה "כרוב" עצמה כבר רומזת לדמות של ילד, הכתוב הוסיף ביטוי זה כדי להבהיר ולחזק את התיאור [מצודת ציון].
מנגד, יש שראו בפירוש זה כפילות רעיונית, והציעו שהביטוי מתאר את תנוחת הכרובים או את אומנות עשייתם. לפי גישה אחת, המילה מבטאת פרישה של הכנפיים [רלב"ג], או מעידה על תנועה פנימית המעניקה אשליה שהכרובים פורחים באוויר ויכולים לקפל ולפרוש את כנפיהם [מלבי"ם]. פרשנים אחרים מסבירים שהביטוי מתייחס לסגנון אומנותי של קישוטים מגולפים או מלאכת חריטה מיוחדת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].