עיצובו הפנימי של המקדש שילב בתוכו פאר חומרי ואמנות קפדנית, תוך שימוש בעצים חזקים, בזהב ובפיתוחים צורניים. שילוב זה לא נועד רק ליופי, אלא גם להבטחת יציבותם של העיטורים לאורך זמן.
המונח הַבַּיִת הַגָּדוֹל מתייחס בעיקר להיכל, שהיה החלל המרווח ביותר במקדש ואורכו ארבעים אמה [רד"ק, מצודת דוד]. יש מי שסובר שתיאור זה כולל את המקדש כולו [ביאור שטיינזלץ] או את קודש הקודשים יחד עם ההיכל [רלב"ג], אך גישה אחרת מדגישה כי התיאור כאן מכוון אך ורק להיכל, שכן רצפת קודש הקודשים לא חופתה בעץ אלא בזהב בלבד [מלבי"ם].
הפעולה חִפָּה משמעותה כיסוי וציפוי [מצודת ציון]. שלב זה מתאר את חיפוי קרקעית הבית בעצים [מצודת דוד, מלבי"ם, רלב"ג]. קורות העץ לא היו נסרים פשוטים, אלא עוצבו כצלעות עבות כדי להעניק לרצפה חוזק ויציבות [רלב"ג]. הסיבה המרכזית לשימוש בחיפוי עץ על פני קירות או רצפות אבן, היא שהעץ איפשר לתקוע מסמרים ולחזק את עיטורי הזהב למקומם ללא חשש שייפלו וימוטו [רש"י].
לאחר הנחת העצים, וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב. המסורת המדויקת של הטקסט מדגישה את המילה "טוב" ולא "טהור" [מנחת שי]. ציפוי רצפת העץ בזהב הוא פרט ייחודי שמתגלה כאן ומשלים את התיאורים החסרים בספר מלכים [מלבי"ם].
על גבי חיפוי זה שולבו עיטורים. תִּמֹרִים הם צורות של עצי תמר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או צורות אליפטיות הדומות לביצה ששני ראשיה מחודדים [רלב"ג]. וְשַׁרְשְׁרֹת פירושן שלשלאות [מצודת ציון]. יש המסבירים כי השרשרות היו למעשה צורות של ענפים שהחזיקו את התמרים [רלב"ג].
באשר לאופן יצירת העיטורים, הצורות נחרתו תחילה על עץ הברוש, וכאשר צופו בזהב, הן בלטו מתוכו במראה מרשים [רלב"ג]. פרשנים מציינים כי עיטורים ספציפיים אלו של תמרים ושרשרות מוקמו על רצפת ההיכל, בשונה מקירות הבית שעליהם נחקקו גם צורות של כרובים [מלבי"ם, רלב"ג].
תפקידן של השרשרות במלאכת העיטור היה למלא את החללים הריקים; כאשר נותרו שטחים חלקים בין ציור לציור, נחקקו בהם צורות דמויות שרשרת כדי שהמרחב כולו יהיה מלא ומעוטר. לחלופין, ייתכן שהיו אלה שלשלאות זהב ממשיות שחיברו והדביקו את הצורות השונות זו לזו [רש"י].