מידותיהם והעמדתם של הכרובים העצומים שבנה שלמה המלך בקודש הקודשים משקפים תכנון אדריכלי ורוחני מוקפד. כנפיהם נפרשו לכל רוחב החלל ויצרו מעין חופה רצופה מקיר לקיר.
סך כל מוטת הכנפיים של שני הכרובים יחד מוגדר במילים אׇרְכָּם אַמּוֹת עֶשְׂרִים. החישוב המדויק מראה כי לכל כרוב הייתה מוטת כנפיים של עשר אמות, המחולקת לשתי כנפיים בנות חמש אמות כל אחת. כנף אחת של הכרוב הראשון נגעה בקיר הדרומי, והכנף השנייה הגיעה למרכז החדר ונגעה בכנפו של הכרוב השני. הכנף הנותרת של הכרוב השני נגעה בקיר הצפוני, וכך הם כיסו את כל עשרים האמות של רוחב הכותל המערבי [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה לְאַמּוֹת מציינת מידה ושייכות, כלומר אורך של חמש אמות [רד"ק].
המידות המדויקות מעוררות שאלה פיזית באשר למיקומם: מכיוון שרוחב קודש הקודשים היה בדיוק עשרים אמה, והכנפיים הפרושות מילאו את כל החלל, היכן נותר מקום לגופם של הכרובים עצמם? מכאן הסיקו חז"ל כי הכרובים עמדו בדרך נס, וגופם לא תפס מקום פיזי בחלל [רש"י, מלבי"ם]. מנגד, גישת הפשט מציעה הסברים טבעיים יותר למבנה זה. ייתכן שגופם של הכרובים בלט קדימה מחוץ לכנפיים, בדומה לעוף הפורש את כנפיו במעופו [רש"י], או שהכנפיים היו מחוברות לגבם זו לצד זו [מלבי"ם].
הפירוט המקראי בא להדגיש שהכרובים עמדו זה לצד זה על רגליהם, ולא אחד מאחורי השני או בתנוחת רכינה שהייתה מאפשרת חפיפה של הכנפיים. העמדה זו גם מחזקת את הבנת הנס שבמציאותם [מלבי"ם]. מעבר למבנה הפיזי, ישנה משמעות סמלית עמוקה לכיוון עמידתם. בניגוד לכרובים שעשה משה על ארון הברית, שפניהם היו איש אל אחיו וסימלו מצב אידיאלי שבו העם עושה את רצון ה' ומקבל שפע ישיר, הכרובים של שלמה עמדו כשפניהם מופנות החוצה אל חלל הבית. עמידה זו רומזת למצב שבו העם אינו עושה את רצון ה' בשלמות, ואז השפע האלוהי מגיע לעולם דרך אמצעים עקיפים ולא מתוך חיבור ישיר ופנים אל פנים [מלבי"ם].