הקמת החדר הפנימי והמקודש ביותר במקדש שלמה התאפיינה במידות מדויקות ובפאר חסר תקדים. חלל זה, בית קדש הקדשים, הוא החדר הפנימי המכונה במקומות אחרים גם "הדביר" [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מידותיו של החדר יצרו צורת ריבוע מושלם [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב בוחר לנסח זאת באופן מורכב: ארכו על פני רוחב הבית אמות עשרים ורחבו אמות עשרים. הסיבה לניסוח ארוך זה, במקום לומר בפשטות שהחדר היה עשרים על עשרים אמה, היא כדי לשמור על אחידות סגנונית עם תיאור מידות האולם שהוזכר בפסוקים הקודמים [רש"י, מצודת דוד]. הגדרת הציר הצפוני-דרומי של החדר כ"אורך" נובעת מכך שהכרובים עמדו לאורך כיוון זה מקיר לקיר, בעוד ארון הברית ניצב בצד המערבי באמצע האורך [מלבי"ם].
עיקר ההדר של קודש הקודשים בא לידי ביטוי בציפוי שלו: ויחפהו זהב טוב (הפרשנים מעירים כי הנוסח המדויק הוא "זהב טוב" ולא "זהב טהור" כפי שהודפס בטעות בחלק מהמהדורות) [מנחת שי]. לגבי מהות הציפוי, מציגים הפרשנים גישות שונות המדגישות את כבוד הבית והשקעתו העצומה של שלמה המלך. גישה אחת מסבירה כי קירות החדר נבנו תחילה מעץ ועליהם הונח ציפוי הזהב. העובדה שספר דברי הימים משמיט לחלוטין את אזכור העץ נועדה להעצים את כבוד קודש הקודשים, כדי ליצור רושם שכל כותלי בית הארון היו עשויים מזהב בלבד ללא כל עץ [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי בעוד שפסוקים קודמים עסקו בחיפוי הקירות, פסוק זה מתמקד בחיפוי רצפת האבן של החדר. מכיוון שלא ניתן לצפות אבנים בשכבת זהב דקה, היה צורך להשתמש בלוחות זהב עבים במיוחד שיעמדו בפני עצמם וירצפו את החלל [מלבי"ם].
כמות הזהב שהושקעה במלאכה זו הייתה עצומה, והגיעה לשיעור של לככרים שש מאות, כלומר סך כל הזהב עלה לשש מאות כיכרות [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לפי הדעה שהחיפוי התבצע על הרצפה, הכמות האדירה נדרשה משום שכל אמה מרובעת של רצפה הצריכה כיכר וחצי של זהב, כדי ליצור את לוחות הריצוף העבים [מלבי"ם].