יצא לכם פעם לנסות להכניס חפץ ענק לתוך חדר, ולגלות שהוא נוגע בדיוק בשני הקירות שלו? כששלמה המלך בנה את קודש הקודשים בבית המקדש, הוא הכניס לשם שני כרובים עצומים. הכנפיים שלהם היו כל כך גדולות, עד שהן יצרו מעין חופה רצופה מקיר לקיר. בסך הכול, אׇרְכָּם אַמּוֹת עֶשְׂרִים, כלומר הרוחב של כל הכנפיים יחד היה עשרים אמות. לכל כרוב היו שתי כנפיים, וכל כנף הייתה באורך של חמש אמות. המילה לְאַמּוֹת פשוט מתארת את מידת האורך הזו.
איך זה הסתדר בחדר? כנף אחת של הכרוב הראשון נגעה בקיר אחד, הכנף השנייה שלו הגיעה לאמצע החדר ונגעה בכנף של הכרוב השני, והכנף האחרונה נגעה בקיר ממול. כך הם כיסו את כל רוחב החדר, שהיה בדיוק עשרים אמות. אבל רגע, אם הכנפיים תפסו את כל המקום בחדר, איפה נשאר מקום לגוף של הכרובים עצמם? ההסבר הפשוט הוא שהגוף שלהם בלט קדימה מחוץ לכנפיים, ממש כמו ציפור שפורשת את הכנפיים שלה בזמן מעוף. הם עמדו שם על הרגליים שלהם, זה לצד זה.
דבר מעניין נוסף הוא הכיוון שאליו הם הסתכלו. בניגוד לכרובים שעשה משה רבנו, שהסתכלו אחד על השני, הכרובים של שלמה המלך עמדו כשהפנים שלהם מופנות קדימה, החוצה אל תוך החדר. הסיבה לכך היא סמלית: כשהכרובים מסתכלים זה על זה, זה סימן שהעם עושה את הרצון של ה' בצורה מושלמת. אבל כשהם מסתכלים החוצה, זה רומז למצב שבו אנחנו לא מתנהגים בשלמות, ואז הברכה מה' מגיעה אלינו בדרך עקיפה, ולא מתוך חיבור ישיר של פנים אל פנים.