שמואל א, פרק ט״ז, פסוק י״ד

נקודת השבר במלכותו של שאול מסמנת את חילופי ההנהגה בישראל, כאשר החלל הרוחני שנוצר בנפשו של המלך מתמלא בחרדה ובייסורים.

הפרשנים מסבירים כי המילים וְרוּחַ ה' סָרָה מתייחסות להסתלקותה של רוח המלכות הייחודית, אשר העניקה לשאול שפע רוחני, גבורה, חכמה ויראת ה' [מלבי"ם]. הסתלקות זו התרחשה בדיוק ברגע שבו נמשח דוד למלך, שכן אי אפשר ששני מלכים יחזיקו בו-זמנית באותה רוח הנהגה אלוהית [אברבנאל, אלשיך].

כאשר נפשו של שאול התרוקנה מאותו שפע אלוהי, המקום הריק התמלא מיד ברוח של עצבות, אפלה ודאגה עמוקה [מלבי"ם]. מצב זה מתואר במילה וּבִעֲתַתּוּ, שמשמעותה חרדה גדולה ורעד [מצודת ציון], עד כדי כך ששאול איבד את צלילות דעתו [רד"ק]. אותה רוּחַ רָעָה מוסברת כטירוף הדעת [ביאור שטיינזלץ] או כרוח מחרידה ומרעידה [מצודת ציון]. יש המבארים כי לא מדובר בכוח מיסטי חיצוני, אלא בחולי נפשי וגופני של דיכאון עמוק. מחלה זו נבעה ממחשבותיו הטורדניות של שאול על כך שה' עזב אותו וקרע ממנו את הממלכה, מה שגרם לו לחיות בפחד מתמיד [אברבנאל].

הכתוב מדגיש כי הרוח הרעה באה מֵאֵת ה', כלומר לא היה זה אירוע מקרי, אלא מהלך מכוון ועונש על חטאיו [מצודת דוד, אברבנאל]. גישה משלימה מציעה כי ייחוס הרוח לה' נועד לומר שהמחלה נגרמה מעצם ההכרה של שאול בכך שה' התרחק ממנו [אברבנאל]. מנגד, יש המצביעים על תכלית מעשית להגעת הרוח הרעה דווקא בעיתוי זה: ה' שלח את החרדה והבלבול כדי להסיח את דעתו של שאול, כך שיהיה טרוד בחיפוש אחר מנגן שיקל על סבלו, ולא יפנה לחקור את פשר נסיעתו החשאית של שמואל לבית לחם. בכך מנע ה' סכנת חיים משמואל ומדוד שנמשח זה עתה [אלשיך].