תקופת מנהיגותו של שאול מגיעה לסיומה המוחלט, וה' קורא לשמואל הנביא להפסיק את אבלו ולהישיר מבט אל עבר העתיד. הקב"ה מבהיר לשמואל כי האבל על שאול התארך מעבר לראוי, וכי מבחינתו של ה' אין לשאול עוד תקומה כמנהיג ישראל. אם שמואל מתאבל מתוך מחשבה שה' יחזיר את שאול למלכות [אלשיך], או מתוך חשש שלא יימצא לו מחליף ראוי [מלבי"ם], ה' קוטע מחשבות אלו ומכריז כי יש לדאוג להמשכיות המלוכה.
ה' מצווה על שמואל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן. הקרן היא כלי קיבול העשוי מקרן של בעל חיים, וכאן טמון הבדל סמלי ועמוק בין המלכים. שאול נמשח למלך באמצעות פך שמן עשוי חרס, שכן מלכותו הייתה זמנית ונבעה מרצון העם. לעומתו, המלך החדש נמשח בקרן, המסמלת מלכות נצחית וקיימת [מלבי"ם]. קרן זו, יחד עם שמן המשחה הקדוש, הייתה מונחת ומוכנה באוהל מועד, ונועדה במיוחד עבור הנביאים כדי למשוח את מלכי בית דוד. תהליך המשיחה עצמו כלל יציקת שמן על ראש המלך ועשיית צורה של מעין נזר בין עיניו [רד"ק, אברבנאל].
הציווי לשמואל לצאת לדרך מנוסח בכפילות: וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ. בניגוד לשאול שהגיע אל שמואל במקרה, הפעם הנביא מצטווה ללכת בעצמו ובאופן יזום אל המלך המיועד [מלבי"ם]. כפילות הלשון "לך" ו"אשלחך" מרמזת על אופי הפעולה הנדרש ועל הסכנה שבה. מצד אחד, ה' אינו מתערב בבחירה החופשית של בני האדם, ולכן על שמואל ללכת בדרך טבעית וזהירה כאילו הוא הולך מעצמו ("לך"), כדי לא לעורר את חמתו של שאול, אף על פי שבאמת הוא נשלח על ידי ה' ("אשלחך") [אלשיך]. גישה נוספת מסבירה כי הכפילות משקפת את מורכבות המשימה: המילה "לך" מצביעה על הסכנה הכרוכה בהליכה אל מול פני שאול, בעוד "אשלחך" מתייחסת לטובה הגדולה שבהמלכת מלך חדש בזכות צדקתו של ישי. מכאן נלמד הכלל שגם שליחי מצווה צריכים להיזהר במקום שיש בו סכנה ממשית, ואין להם לסמוך על הנס [חומת אנך].
היעד של שמואל הוא ישי בֵּית הַלַּחְמִי, כלומר איש העיר בית לחם שביהודה. הוספת האות ה"א למילה השנייה היא הדרך המקובלת בתנ"ך ליידע שמות מקומות המורכבים משתי מילים [רש"י].
ה' מנמק את השליחות במילים כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ. המילה לִי מדגישה את המהות החדשה של המלוכה. הפרשנים מסכימים כי בעוד ששאול נבחר בשל גובהו וחיצוניותו כדי למצוא חן בעיני העם, המלך החדש נבחר עבור ה' – מלך שיישמע למצוותיו, יעבוד אותו בלב שלם, ויכונן מלכות יציבה ונצחית.