בחירתו של מנהיג בישראל אינה מתבססת על מראה עיניים בלבד, אלא על תכונות נפש עמוקות והכנה מוקדמת. הבאתו של דוד הקטן היישר מרעיית הצאן אינה מקרית; ה' בוחן את צדיקיו באמצעות רעיית צאן, כפי שבחן את משה ויעקב, כדי להכינם להיות רועי העם. עם הגעתו של דוד, יכלו הנוכחים להתיישב סוף סוף לסעודת הזבח, בדומה לאופן שבו נמשח שאול למלך לפני סעודה [אברבנאל].
הכתוב מפרט את מראהו של דוד: אַדְמוֹנִי, כלומר בעל גוון פנים אדום [מצודת ציון, שטיינזלץ], עִם יְפֵה עֵינַיִם, כאשר המילה "עם" משמעותה כאן היא 'וְ' (ויפה עיניים) [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל], וְטוֹב רֹאִי, בעל מראה כללי נאה [רד"ק, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי יופיו החיצוני העיד על כך שהוא ראוי והגון למלכות. עם זאת, [מלבי"ם] מציג רובד פנימי ומורכב יותר: מראהו האדמוני של דוד העיד על טבע חם ונטייה טבעית לשפיכות דמים, בדומה לעשיו, דבר שעורר חרדה בליבו של שמואל. אולם, ה' הרגיעו והצביע על עיניו היפות ומראהו הטוב, המעידים על שכל חריף ומזג מאוזן. בניגוד לעשיו שפעל מתוך דחף אישי, דוד עתיד לשלוט בטבעו האגרסיבי, לתעל אותו לטובת מלחמות ה' ועשיית משפט, ולפעול רק על פי שורת הדין והחלטות הסנהדרין.
הציווי קוּם משמש כמילת זירוז ודחיפות [רד"ק, מצודת ציון]. מעבר לכך, טמון כאן מסר נוקב לשמואל, שכן ה' גוער בו ואומר: "משיחי עומד, ואתה יושב? קום מפניו ומשח אותו!" [רד"ק, אברבנאל, חומת אנך]. מכאן גם נלמדת הלכה לדורות, שמצוות המשיחה בשמן הקודש חייבת להיעשות תמיד בעמידה [חומת אנך].
ההכרזה כִּי זֶה הוּא חותמת את הבחירה. ברמה הפשוטה, זהו האיש שה' בחר בו באמת, בניגוד למחשבתו הראשונית של שמואל על אחי דוד הגדולים [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ], וזהו המלך שעליו נאמר לשאול שיירש את מקומו לעולם [אברבנאל]. כמו כן, הוא הרצוי לפני ה' הן בעולם הזה והן בעולם הבא [מלבי"ם]. מילים אלו טומנות בחובן גם משמעות היסטורית והלכתית עמוקה: "זה הוא" שטעון משיחה, ואין אחר טעון משיחה. מכאן למדו הפרשנים שרק מלכי בית דוד נמשחים בשמן המשחה המקורי שעשה משה במדבר. לעומתם, מלכי ישראל נמשחו רק במקרי מחלוקת על המלוכה, וגם אז השתמשו בשמן אפרסמון רגיל ולא בשמן המשחה הקדוש [רד"ק, אברבנאל].