שמואל מגיע אל העיר ומרגיע מיד את חרדת הזקנים לקראתו, תוך שהוא מציג מטרה פומבית ושגרתית לבואו, אשר מסתירה את שליחותו החשאית. בתגובה לחששם הוא מכריז וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם, כלומר, אין לחשוש מבואי שכן פניי לשלום ואין עמי כל רעה, והסיבה היחידה להגעתי היא הקרבת קרבן לה' [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לאחר דברי ההרגעה, שמואל פונה אל הנוכחים ואומר הִתְקַדְּשׁוּ. הפרשנים מסכימים כי משמעות מילה זו בהקשר זה אינה קדושה רוחנית, אלא לשון של הכנה והזמנה [רד"ק, מצודת ציון]. שמואל מורה לזקני העיר להתכונן ולהזדמן אל זבח הקרבן יחד עמו.
הפסוק מתמקד לאחר מכן בפעולתו של שמואל מול משפחת ישי: וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו. ברמה הגלויה, שמואל פונה לישי, מצווה עליו להתכונן ומזמין אותו משום שהוא נמנה עם זקני העיר וחשוביה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, פעולה זו נועדה לשרת מטרה סמויה. כדי להסתיר את העובדה שישי ובניו הם הסיבה האמיתית לבואו, שמואל פונה תחילה לכלל הנוכחים בהזמנה כללית שיזדמנו מעצמם, ורק לאחר מכן מזמין ומכין באופן אישי את ישי ובניו אל הזבח בתוך שאר הקרואים. בדרך זו הוא מבטיח את נוכחותם במקום, מבלי שהדבר יורגש, יעורר חשד או יסגיר את מטרתו האמיתית [מלבי"ם, אלשיך].