רגע של מבוכה והתגלות עומד במרכז המפגש בין נביא ה' למשפחת ישי. לאחר שכל הבנים הנוכחים עברו לפני שמואל והתברר כי איש מהם אינו הנבחר, מתנהל דיאלוג החושף את קיומו של בן נוסף, נסתר מן העין, שנוכחותו הופכת לתנאי הכרחי להמשך האירוע.
פנייתו של שמואל בשאלה הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים נועדה לברר האם הושלמה והסתיימה שורת הבנים. שאלה זו אינה נובעת מספק בדבר ה', אלא נאמרת מתוך פליאה, שכן שמואל ידע בוודאות שלא כל הבנים הגיעו [מלבי"ם].
בתשובתו, מסביר ישי כי עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה שָׁאַר היא נשאר. עם זאת, נעשה כאן שימוש ייחודי בפועל בצורתו הפעילה (בניין קל) ולא בצורה הסבילה המקובלת [רד"ק]. בחירה לשונית זו נועדה להסביר מדוע נעדר הבן מן המעמד. גישה אחת מסבירה כי בשל היותו הקטן ביותר, משפחתו לא החשיבה אותו כראוי לעמוד בין המכובדים שהוזמנו לזבח, ולכן הותירו אותו לרעות את הצאן [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי ישי התנצל והבהיר שדוד לא הודר מהאירוע בשל פחיתות כבוד, אלא שהוא השאיר את עצמו מאחור מבחירתו האישית – אם מתוך ענווה יתרה, ואם משום שהיה עסוק במלאכתו ולא יכול היה לנטוש את הצאן [מלבי"ם, אלשיך].
לשמע הדברים, שמואל מורה לישי: שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ. כלומר, שלח שליח שיביא אותו לכאן. ההוראה מלווה בדחיפות, תוך הדגשה שאפילו אם דוד יחוס על הצאן ויסרב להגיע, על ישי לקחת אותו בכל דרך, ואף ללכת ולהביאו בעצמו [אלשיך].
שמואל מנמק את דחיפות הבאתו בהכרזה כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה. משמעות המילה נָסֹב היא ישיבה לסעודה, שכן דרכם הייתה לשבת מסובים בזמן האכילה. ברקע הדברים, ישי, בניו וזקני העיר כבר הקריבו את זבחי השלמים והתקדשו לקראת סעודת המצווה המשותפת. למרות זאת, שמואל פוסק כי הם לא ישבו לאכול, או לא יזוזו ממקומם [ביאור שטיינזלץ], עד שדוד יגיע, כדי שיוכל למשוח אותו עוד בטרם תחל הסעודה [רד"ק].