הגעתו המפתיעה של שמואל הנביא, מנהיג ישראל, אל עיר קטנה ולא מרכזית כבית לחם, מעוררת תגובה דרמטית ומיידית בקרב ההנהגה המקומית.
הפועל וַיֶּחֶרְדוּ מתפרש על ידי רוב הפרשנים כביטוי למהירות; הזקנים מיהרו לצאת ולהתקבץ לקראת הנביא [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. אולם, הליכה מהירה זו לוותה גם בפחד, תמיהה ודאגה של ממש [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. באשר לסיבת הפחד, עולות במקורות שלוש גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה מסבירה כי הזקנים חששו שמא נעשה בעירם חטא חמור או עוון פלילי, והנביא הגיע במיוחד כדי להוכיחם ולהענישם [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
גישה שנייה קושרת את החרדה לעגלת הבקר שהביא עמו שמואל. הזקנים נבהלו שמא נמצא מת בסביבות העיר, ושמואל הגיע כדי לערוף את העגלה בנחל – טקס כפרה המוטל באופן ישיר על זקני העיר הקרובה. למעשה, הבאת העגלה הייתה תחבולה שנועדה לגרום לשאול המלך לחשוב שזהו פשר הביקור [מלבי"ם].
גישה שלישית מציעה כי החרדה כלל לא הייתה על עצמם, אלא על שמואל. הזקנים חשו ברוח הקודש כי חייו של שמואל נתונים בסכנה בעקבות שליחות זו, והם חרדו ודאגו לשלומו [חומת אנך].
פניית הזקנים אל שמואל נפתחת במילה וַיֹּאמֶר, בלשון יחיד, למרות שמדובר בקבוצת זקנים. הפרשנים מסכימים כי הסיבה לכך היא שהגדול והחשוב שבהם לקח על עצמו את תפקיד הדובר וייצג את כולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל], ויש המציעים כי דובר זה היה ישי [רד"ק].
בשאלה שָׁלֹם בּוֹאֶךָ, הדובר מבקש לברר האם הגעתו של שמואל היא בסימן שלום, או שמא היא נובעת מאירוע שלילי כגון חטא או שפיכות דמים [מצודת דוד, מלבי"ם]. הכתוב רומז לדאגתם של הזקנים גם באמצעות כתיב המילה שָׁלֹם החסרה את האות וי"ו, דבר המבטא את העצב והחשש שליוו אותם. זאת בניגוד לתשובתו המרגיעה של שמואל שתבוא מיד לאחר מכן, שתיכתב במילה "שלום" מלאה, כדי להבהיר שאין סיבה לעצב וכי הוא בא לזבוח לה׳ בשמחה [חומת אנך].