שמואל א, פרק ט״ז, פסוק ד׳

הגעתו המפתיעה של שמואל לבית לחם גורמת לזקני העיר למהר לקראתו בפחד ודאגה, תגובה המתוארת במילה וַיֶּחֶרְדוּ. הם חששו שמא בא להענישם על חטא, שמא העגלה שהביא מיועדת לטקס כפרה על נרצח אלמוני, או שמא נשקפת סכנה לחיי הנביא עצמו בעקבות שליחותו. גדול הזקנים לקח על עצמו את תפקיד הדובר כנציג כולם, ולכן הכתוב משתמש בלשון יחיד, וַיֹּאמֶר, כשהוא שואל שָׁלֹם בּוֹאֶךָ כדי לברר אם מטרת הביקור חיובית. החסרת האות וי"ו במילה שָׁלֹם רומזת לעצב ולחשש שליוו את הזקנים, בניגוד לתשובתו המרגיעה של שמואל שתיכתב מיד לאחר מכן בכתיב מלא ותבהיר כי הוא בא לזבוח לה' בשמחה.