שמואל א, פרק ט״ז, פסוק ז׳

I Samuel 16:7Sefaria

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י ׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהֹוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב׃

הבחירה האלוהית אינה נשענת על סממנים חיצוניים של יופי או כוח, אלא חודרת אל מעמקי הנפש והמידות. ברגע דרמטי זה, בו נבחן המועמד למלוכה, מתגלה הפער העמוק שבין הראייה האנושית המוגבלת לבין ההשגחה האלוהית הבוחנת כליות ולב.

כאשר שמואל בוחן את אליאב, אחיו הגדול של דוד, הוא מתרשם מחיצוניותו, אך ה' עוצר בעדו ומורה לו: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ, כלומר אל יופי תוארו, וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי אליאב אכן היה יפה תואר והגון למלכות מבחינה חיצונית, אך ה' פוסל אותו באומרו כִּי מְאַסְתִּיהוּ, שכן פנימיותו לא תאמה את חזותו והוא לא ניחן במידות הראויות. הסיבה המרכזית לדחייתו היא נטייתו לכעס, תכונה הפוסלת אדם מגדולה [רש"י, אברבנאל].

עם זאת, קיימות גישות שונות להבנת מושא המיאוס בפסוק. בעוד שהגישה המרכזית סבורה שהמיאוס מופנה כלפי אליאב עצמו, יש המפרשים כי המילה מְאַסְתִּיהוּ אינה מתייחסת לאליאב, אלא לעצם המושג של מלך גבוה ומרשים. בעבר, כשהעם דרש מלך, היה צורך באדם גבוה שיישא חן בעיניהם, אך כעת ה' מבהיר כי הוא מואס במודל זה, לאחר ששאול, שהיה גבוה ומרשים, סר מן הדרך [מלבי"ם, אברבנאל]. מנגד, גישה הפוכה ומפתיעה מציעה כי אליאב היה למעשה אדם מכוער ומגונה. לפי פירוש זה, כששמואל ראה אותו, הוא השווה אותו לשאול יפה התואר וביקש מה' שלא להחליף את שאול באדם נחות ממנו. על כך משיב לו ה' כי עליו להפסיק להביט אל מראהו וקומתו של שאול, שכן ה' כבר מאס בשאול עצמו [רד"ק, אברבנאל].

הקב"ה ממשיך ומוכיח את שמואל באומרו כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם. יש כאן עקיצה עדינה לשמואל, אשר נהג לכנות את עצמו "הרואה"; כעת ה' מודיע לו שלמרות תוארו, ראייתו מוגבלת והוא אינו רואה את האמת לאמיתה [רש"י, אברבנאל]. אמנם, יש המלמדים זכות על שמואל ומסבירים כי הוא לא טעה לחלוטין, אלא חזה ברוח קודשו שמזרעו של אליאב תצא מלוכה (דרך בתו שנישאה לרחבעם מלך יהודה), אך לא כיוון נכונה לזהות המלך הנוכחי [אברבנאל].

הפסוק נחתם בהנגדה חריפה בין שיפוט אנושי לאלוהי: כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב. האדם שופט את המציאות דרך החושים החיצוניים, ובראשם העיניים, ולכן יגדיר יופי ושלמות על פי הגובה, מראה העיניים והחזות הגלויה, גם אם הנפש פנימה מלאה במומים ובתכונות רעות. לעומת זאת, ה' אינו מבסס את בחירתו על סממנים אלו, אלא מביט אך ורק אל הלב – אל הצורה הפנימית, התמימות והמידות הטובות. אדם יכול להיות שפל קומה ונעדר יופי חיצוני, אך אם לבו טהור וטוב, הוא האיש היפה והנבחר בעיני ה' [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק ו׳
פסוק ח׳

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.