הקרע הסופי והטרגי בין הנביא למלך ישראל הראשון נובע לא מכעס, אלא מצער עמוק. המילה יָסַף משמעותה הוסיף [מצודת ציון], והמילה נִחָם משמשת כאן כפועל עומד בבניין נפעל [רד"ק].
הקביעה כי וְלֹא־יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת־שָׁאוּל אינה נובעת מזעמו של הנביא, אלא משום שהִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל [ביאור שטיינזלץ]. שמואל אהב את שאול אהבה רבה, ראה בו את פאר יצירתו ואת המלך הראשון שמשח במו ידיו, ולכן נעצב מאוד על רעתו ועל נפילתו [אברבנאל]. יתרה מכך, כאשר שמואל ראה כי ה' התחרט על המלכת שאול ולא התחשב באבלו של הנביא, הוא נעצב עד מאוד וחדל לבוא לפני המלך [מצודת דוד].
ההכרזה כי שמואל לא ראה את שאול עַד־יוֹם מוֹתוֹ מעוררת קושי, שכן בהמשך הספר מתוארת פגישה ביניהם. הפרשנים מיישבים זאת בכמה דרכים: ראשית, הציון "עד יום מותו" רומז לכך שבחייו אכן לא ראה אותו, אך לאחר מותו שמואל ראה את שאול כאשר העלתה אותו בעלת האוב [אברבנאל]. שנית, לגבי המפגש המאוחר יותר בניות ברמה, שבו שאול התנבא לפני שמואל, מוסבר כי כוונת הפסוק היא ששמואל לא יזם עוד הליכה לביתו של שאול כפי שנהג בעבר. המפגש בניות התרחש משום ששאול הוא זה שבא אל שמואל [מצודת דוד, אברבנאל]. אפשרות נוספת היא שגם באותו מפגש בניות, שמואל הסתיר את פניו ולא ראה את שאול בפועל [אברבנאל].