בשעה ששאול נדרש לתת דין וחשבון על אי-קיום הציווי האלוהי במלואו, הוא מציג מערך הגנה מחושב שנועד להצדיק את מעשיו. רוב הפרשנים מסכימים כי תשובתו של שאול נשענת על שני טיעונים מרכזיים: הסרת האחריות מעצמו והעברתה אל העם, וטענה למניע דתי וטהור למעשה [מלבי"ם, אברבנאל].
באומרו אֲשֶׁר חָמַל הָעָם, שאול מתנער מאחריות וטוען כי היוזמה להשארת השלל לא הייתה שלו אלא של העם. הוא מסביר שלא יכול היה למחות בידם, משום שהם סברו שמעשיהם ייחשבו למצווה [מצודת דוד]. שאול מדגיש כי החמלה על מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לא נבעה מרצון ליהנות מהרכוש או מתוך תאוות בצע, אלא לשם שמיים בלבד – לְמַעַן זְבֹחַ לה', שעמד לצידם במלחמה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. לטענתו, העם העדיף להשתמש בבהמות לצורך קורבנות במקום להרגן לחינם [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
כראיה לכך שלא התכוונו לבוז בז, מציין שאול וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ. כלומר, את שאר הבהמות שאינן ראויות להקרבה הם אכן השמידו כליל, מה שמוכיח לכאורה שכוונתם הייתה דתית בלבד [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל].
השימוש בביטוי לַה' אֱלֹהֶיךָ אינו מקרי, והוא נועד לחלוק כבוד לשמואל. שאול מייחס את ה' אל שמואל כדי להדגיש את מעלתו הרוחנית הגבוהה של הנביא ואת הקשר האינטימי שלו עם ה' [רד"ק, אברבנאל].
עם זאת, קו ההגנה של שאול חושף את כישלונו העמוק. מעצם השימוש בשורש ח.מ.ל, ניכר כי שאול סבר בסתר ליבו שהציווי להחריב הכול אינו ישר. יתרה מכך, התנצלות זו מסבירה מדוע תשובתו לא התקבלה; תנאים בסיסיים לחזרה בתשובה הם הכרה בחטא, חרטה ווידוי. שאול, לעומת זאת, לא הכיר כלל בחטאו, התכחש לאחריותו, והתנצל בטענות שווא [מלבי"ם].