הקרע הסופי בין הנביא למלך מגיע לנקודת האל-חזור, כאשר ההחלטה האלוהית על הדחת המלך מקבלת תוקף מוחלט ובלתי מתפשר. סירובו של שמואל להיעתר לבקשת שאול, לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, נובע בראש ובראשונה מכך שברגע שה׳ מאס במלך, הנביא אינו יכול להמשיך ללוות אותו [מצודת דוד]. מעבר לכך, שמואל חשש כי המשך ההליכה עם מלך שהודח על ידי ה׳ עלול לגרום לו להיות שותף בעוונו [אהבת יהונתן].
ההצדקות שסיפק שאול למעשיו נדחות על הסף. שאול ניסה לטעון כי חמל על הצאן כדי להקריב זבחים לה׳. תירוץ זה נדחה, שכן גם אם כוונתו הייתה טובה, יש במעשה זה חטא של מראית עין, שכן הרואים יחשבו שהמלך לקח את השלל לעצמו ומעל בחרם. אם שאול סבור שמראית עין אינה נחשבת לחטא, הרי שהוא שומט את הקרקע תחת זכותו ההיסטורית למלוכה. שבט בנימין נבחר למלוכה רק משום שהיה השבט היחיד שלא השתחווה לעשיו, בעוד שאר השבטים השתחוו אמנם לה׳, אך עשו זאת במראית עין של השתחוויה לעשיו. אם מראית עין אינה פוסלת, הרי שהמלוכה הייתה צריכה להינתן לשבט יהודה מלכתחילה [חנוכת התורה].
לכן חורץ שמואל את הדין: וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. התוספת של המילים עַל יִשְׂרָאֵל אינה מקרית, והיא באה כתגובה לטענתו של שאול כי חטא משום שפחד מהעם. מלך ישראל, שמלכותו ניתנת לו משמיים, אינו רשאי לפחד מבני אדם או לבטוח בהם יותר מאשר בה׳. עצם העובדה ששאול נכנע ללחץ הציבורי מוכיחה כי אינו ראוי למשול באופן ספציפי על עם ישראל, שכן מנהיגות כזו מובילה בהכרח להסרת הלב מאת ה׳ [מלבי"ם].