קולות הפועים והגועים של הבהמות חושפים את הפער שבין הצהרתו של שאול המלך כי קיים את הציווי האלוהי, לבין המציאות בשטח. שמואל מתעמת עם שאול ושואל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן והבקר, כלומר, מאין באו הבהמות הללו שאני שומע את קולן? ואם אכן קיימת את דבר ה', האם הבהמות הללו אינן משל עמלק [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לשאלה הפשוטה, מסתתר כאן בירור עמוק יותר לגבי סיבת הריגת הבהמות. על פי מסורת חז"ל, העמלקים היו מכשפים שהיו מסוגלים להפוך את עצמם לבהמות כדי להינצל, ולכן ציווה ה' להשמיד גם את בעלי החיים. שמואל תמה מדוע שאול הותיר אותם בחיים, אך תשובתו של שאול בהמשך, כי הבהמות הושארו כדי להקריבן כקורבן לה', מהווה מענה מתוחכם לחשש זה: אדם שהפך לבהמה אינו יכול לשנות את גלגל עינו, שנותר כעין אדם. על פי ההלכה, בהמה שעיניה דומות לעיני אדם נחשבת לבעלת מום ופסולה להקרבה. מכיוון שהעם ייעד את הבהמות לקורבן, הן נבדקו בקפידה ממומים, וממילא הוכח שאין להן עיני אדם. בכך ביקש שאול להוכיח שאלו בהמות אמיתיות ולא עמלקים שהסוו את עצמם, ולכן לא היה פסול בהשארתן [חנוכת התורה].
רובד נוסף בתוכחתו של שמואל נסוב סביב סוף הפסוק, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. מתעוררת השאלה מדוע מדגיש שמואל שהוא זה ששומע, והרי גם אחרים שמעו את קולות הבהמות? ההסבר לכך נעוץ במניעיו של שאול ובמבט הנבואי של שמואל. שאול סבר שבהשארת הבהמות הוא נוהג במידת הרחמים והולך בדרכי ה', שרחמיו על כל מעשיו. אולם, שמואל שומע באוזנו הנבואית קול נוסף שרק הוא מסוגל לשמוע – קול שיעלה בעתיד מנוב עיר הכוהנים, שם ינהג שאול באכזריות נוראה. הנביא מוכיח את שאול על הסתירה הפנימית בנפשו: מידת הרחמים שהוא מפגין כעת כלפי עמלק ובהמותיו עומדת בניגוד מוחלט לאכזריות הגדולה שיפגין מאוחר יותר, ובכך נחשף כי רחמנותו כאן אינה רחמנות אמת אלא עוול [חומת אנך].