בטרם תחל מלחמת החורמה בעמלק, מתגלה רגע של חסד והכרת הטוב כלפי משפחה אחת שקשרה את גורלה עם עם ישראל. המפגש בשדה הקרב מציף את הניגוד החד שבין אכזריות תהומית לבין חסד היסטורי, ומלמד כי פעולות שנעשו דורות רבים קודם לכן ממשיכות להדהד ולהגן על עושיהן.
הפרשנים מסכימים כי הַקֵּינִי הם בני משפחתו וצאצאיו של יתרו, חותן משה. הימצאותם בתוך עמלק מעוררת תמיהה, וההסבר המרכזי לכך הוא שהקינים היו רועי צאן נוודים ושוכני אוהלים, אשר נדדו ממקום למקום בחיפוש אחר מרעה לצאנם, וכך הגיעו לשבת באזור זה [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש המציעים הסבר ייחודי ולפיו הקיני נטה את אוהלו בכוונה בתוך ארץ עמלק, מתוך מטרה נסתרת להוות מקום מפלט בטוח עבור פליטים מישראל, למקרה שינוסו מהמערכה [אהבת יהונתן].
שאול פונה אליהם בקריאה כפולה ומרובעת: לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ, כלומר היפרדו והתרחקו מתוך העם העמלקי [שטיינזלץ], וזאת פֶּן אֹסִפְךָ עמו. המילה "אספך" מתפרשת כאן מלשון כליון, השמדה ואובדן [מלבי"ם, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. שאול מזהיר אותם שעליהם לעזוב מיד, שכן בעת מהומת המלחמה בלתי אפשרי להבחין בין אדם לאדם ולהיזהר מפגיעה בחפים מפשע [מצודת דוד, אהבת יהונתן]. קריאה זו לא נבעה מחשש של שאול שהקינים יעזרו לעמלק בקרב, אלא מתוך חמלה אמיתית ורצון להגן עליהם בזכות אביהם [אברבנאל].
ההצדקה להצלתם טמונה במילים וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחסד מתייחס לעצתו הטובה של יתרו למשה למנות שופטים, עצה שהקלה על העם כולו והועילה למערכת המשפט בישראל. מכאן גם נלמד הכלל שמי שנותן עצה טובה לחברו, הקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב לזרעו אחריו [צאינה וראינה]. פירוש נוסף רואה את החסד בעצם התגיירותו של יתרו, אשר סילקה מלב ישראל את הפחד מפני אומות העולם [אהבת יהונתן].
אף על פי שיתרו ייעץ ישירות למשה, הכתוב מדגיש שהחסד נעשה עִם כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הסיבה לכך היא שיתרו אירח לסעודתו את משה, אהרון וזקני ישראל, והכלל הוא שכל העושה טובה עם אחד מגדולי ישראל, נחשב לו הדבר כאילו עשה חסד עם העם כולו [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
הדגשת החסד שנעשה בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם אינה מקרית. הפרשנים מצביעים על ההקבלה ההפוכה והמדויקת בין יתרו לעמלק: שניהם פעלו באותו זמן בדיוק, כשישראל יצאו ממצרים. אולם בעוד שעמלק עשה רעה נוראה ונלחם בישראל, יתרו עשה עמהם חסד ושמח בהצלחתם. מכיוון שמעשיהם היו מנוגדים לחלוטין, אין זה ראוי שייענשו יחד ויחלקו גורל משותף, שהרי לא יהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע [מלבי"ם, רלב"ג, אברבנאל]. יתרה מזאת, מאחר שיתרו הוא זה שלימד את ישראל לעשות משפט צדק, אין זה מן הדין שצאצאיו יספו בלא משפט בתוך מהומת הקרב [אהבת יהונתן].