לאחר ששאול שומע את התוכחה הקשה ומבין כי נגזרה עליו קריעת המלכות, הוא מקבל עליו את הדין אך מבקש משמואל לשמור על כבודו הציבורי. באומרו וַיֹּאמֶר חָטָאתִי, שאול מודה באשמתו ומכיר בכך שאין תרופה לחטאו ושהגזרה סופית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. כוונתו היא שאף על פי שחטא, עדיין מן הראוי ששמואל יכבד אותו בשעה שהוא נמצא עמו [מצודת דוד].
בקשתו של שאול, עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, נועדה למנוע מצב שבו שמואל נוטש אותו בפומבי, שכן נטישה כזו תיתפס על ידי הקהל כמאורע טרגי [ביאור שטיינזלץ]. שמואל אכן נעתר לבקשה, שכן הוא רואה את הבושה הגדולה של שאול מפני זקני העם, ומבין שאם ישוב עמו, העם יושפע מכך ויישמע לשאול לשוב ולהשתחוות לה' [רלב"ג].
שאול מנמק את בקשתו במילים וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹהֶיךָ, ומדגיש כי מטרתו היא תכלית משובחת של עבודת ה' ומתן תודה [אברבנאל]. מעבר לכך, מתן כבוד למלכות נועד בסופו של דבר להביא לכבוד שמים, שכן מתוך גדולת העבד ניכרת גדולתו של רבו [אהבת יהונתן].
עם זאת, בקשה זו שופכת אור על ההבדל המהותי בין תשובתו של שאול לתשובתו של דוד המלך, ומסבירה מדוע לא נסלח לשאול ומלכותו נקרעה מעליו [אברבנאל]. בעוד שדוד הודה בחטאו באופן מוחלט, לא התנצל, ולא חשש מפרסום חטאו ומפגיעה בכבודו, שאול חיפש הצדקות, תלה את האשמה בעם, וביקש כפרה מתוך דאגה לכבודו הציבורי באומרו כַּבְּדֵנִי נָא. בנוסף, חטאו של שאול היה קשור ישירות לתפקידו הממלכתי ולמצוות המיוחדות שניתנו לו כמלך, בדומה לאדם שמועל באומנותו ועל כן מאבד את תפקידו, בעוד שדוד חטא כאדם פרטי. אף על פי ששאול היה אדם בעל מידות אנושיות טובות שאין בו דופי, מעשיו נבעו מחיסרון באמונה פנימית, בהכנעה ודבקות בה'. במקום לקיים את דבר ה' כפשוטו מתוך אהבה, הוא העדיף להישען על הגיונו ועל יראתו מפני העם, ובכך פגם בשורש האמונה [אברבנאל].