בפסוק זה מוכיח שמואל את שאול על אי קיום הציווי להשמיד את עמלק ורכושו, ומפרק את טענות ההגנה של המלך. שמואל פונה לשאול באופן אישי ושואל וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', שכן הציווי ניתן לשאול עצמו, ולכן הוא אינו יכול לגלגל את האשמה על העם. העובדה ששאול לא מחה בעם מופנית כלפיו כאילו הוא עצמו מיהר לקחת את השלל [מצודת דוד, אברבנאל]. חטאו של שאול נובע מחוסר הבנה של מהות הציווי האלוהי. בעוד שבציווי אנושי העיקר הוא השגת המטרה הכללית, בציווי של ה' כל פרט הוא מהותי. שאול סבר שדי בכך שניצח את עמלק, אך החסרת פרטים מהציווי, והמחשבה שניתן להשיג את המטרה בדרכים אחרות, משמעותה אי קיום המצווה כלל [מלבי"ם].
בהמשך הפסוק מתאר שמואל את הפעולה עצמה: וַתַּעַט. הפרשנים מסבירים מילה זו בכמה אופנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת תנועה מהירה, פריחה או התעופפות של עוף דורס, וכן התנפלות פיזית על הרכוש. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון נטייה וסילוק מן הדרך הישרה [רד"ק].
פעולת ההתנפלות אֶל הַשָּׁלָל חושפת את המניע האמיתי של שאול. שמואל מטיח בו כי הפעולה נבעה מחמדת ממון ובצע, בניגוד מוחלט לטענתו של שאול כאילו הצאן והבקר נשמרו כדי להקריבם כזבח לה'. יצר הרכוש הוא שהיטה את לבו מן הציווי [מלבי"ם, אברבנאל].
לכן, המסקנה היא וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'. קיום חלקי של מצווה תוך שינוי פרטיה אינו נחשב לזכות, אלא לפעולה פסולה ורעה, וה' אינו חפץ בזבחים שמקורם בחטא [מלבי"ם, אברבנאל]. התנהלותו של שאול בפסוק זה ממחישה את כישלונו בתהליך התשובה. במקום להכיר בחטאו ולקחת עליו אחריות מתוך אהבת ה' בלבד, שאול נפל למכשולים המונעים תשובה אמיתית: הוא העלים את חטאו, התנצל ותלה את האשמה באחרים, והונע מתוך אהבת ממון וכבוד [אהבת יהונתן].