פגישתם של שמואל ושאול לאחר המלחמה בעמלק נפתחת באווירה של ביטחון עצמי מצד המלך, המקבל את פני הנביא בברכה ובהכרזה על הצלחה מוחלטת. כאשר נאמר וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, הכוונה היא ששאול יצא לקראת שמואל עם בואו לגלגל, כדי לקבל את פניו ולחלוק לו כבוד [מצודת דוד, אברבנאל].
את קריאתו של שאול בָּרוּךְ אַתָּה לַה' ניתן להבין כברכת "ברוך הבא" שגרתית [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, רוב הפרשנים רואים בה אמירה עמוקה יותר: שאול מברך את שמואל שה' יברך אותו, שכן הזכות על קיום הציווי האלוהי נזקפת לזכותו של הנביא שמסר אותו [מצודת דוד, אברבנאל]. גישה נוספת קושרת ברכה זו לתפילת חנה, אמו של שמואל, שביקשה בן שיהיה אהוב על הבריות וישראל יברכו אותו. שאול מברך את שמואל מתוך אמונה שלמה שכלל לא חטא, ולכן שוררת ביניהם הרמוניה [אהבת יהונתן].
ההכרזה הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה' משמעותה הפשוטה היא ששאול מצהיר כי נלחם בעמלק וניצח אותו [ביאור שטיינזלץ]. אולם, עולה השאלה כיצד יכול היה שאול להצהיר שקיים את דבר ה', בשעה שהותיר בחיים את אגג המלך ואת מיטב הצאן. הפרשנים מסבירים ששאול אכן האמין בתום לב שקיים את הציווי במלואו, מתוך חלוקה ופרשנות שונה של פקודת ה'.
לגבי אגג, שאול סבר שהציווי להכות את עמלק חל רק על העם עצמו, ולא על המלך שעומד כאישיות נפרדת, ולכן חשב שמותר לו להשאירו בחיים [רלב"ג, אלשיך]. באשר לצאן ולבקר, שאול הבין את המונח "להחרים" בשני אופנים לגיטימיים: השמדה מוחלטת או הקדשת הרכוש כקורבן לה'. לכן, הוא סבר שאם העם אינו נהנה מהשלל באופן אישי, אלא שומר אותו כדי לזבוח לה', הרי שאין בכך עבירה על הציווי [רלב"ג]. יש המוסיפים כי שאול ראה בגישתו של שמואל, שדרש השמדה פיזית של הכול, חומרה ומידת חסידות שעליה הנביא ראוי לברכה, אך מבחינה הלכתית יבשה הוא עצמו סבר שקיים את דבר ה' כראוי כאשר בחר להקדיש את המקנה לשמיים [אלשיך].