תגובתו של שאול לתוכחתו הקשה של שמואל מאופיינת בהתגוננות נחרצת ובתחושת צדק אישי. המלך אינו ממתין עד שהנביא יסיים את דברי הפורענות שלו, אלא קוטע את דבריו באמצע כדי להצדיק את מעשיו [רד"ק]. הוא מביע תרעומת ומדגיש כי יצא למלחמה יזומה נגד אויב שלא היווה איום מיידי, אך ורק מתוך ציות מוחלט לה' [ביאור שטיינזלץ].
בפותחו את דבריו במילים אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה', שאול מתעמת עם טענותיו של שמואל וטוען: המציאות אינה כפי שאתה מתאר, אלא אכן שמעתי בקול ה' [מצודת דוד, רד"ק]. יש המפרשים מילה זו כחיבור לדבריו הקודמים, כלומר: אמת אמרתי שקיימתי את דבר ה', מפני ששמעתי בקולו [רד"ק]. שאול אף רואה בהצלחת המערכה הוכחה ניצחת לחפותו. כשהוא אומר וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה', הוא מסתמך על הכלל ששלוחי מצווה אינם ניזוקים; העובדה שדרכו במלחמה הייתה ישרה, סלולה ומוצלחת, מוכיחה כי ה' הצליח את דרכו וכי לא נפל בה חטא [אהבת יהונתן].
שאול עומד על דעתו כי קיים את עיקר הציווי ואת תכליתו. לגישתו, הציווי המקורי כוון בראש ובראשונה כלפי האומה העמלקית החוטאת שלחמה בישראל [אברבנאל, מלבי"ם]. הוא מסביר כי הבין מתוך דברי הציווי שישנה הפרדה מהותית בין העם העמלקי לבין מלכו [אלשיך].
לכן, כאשר הוא מצהיר וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, הוא אינו רואה בכך הפרה של הציווי אלא סמל לניצחון מוחלט. שאול טוען כי פעל כמנהג המלכים המנצחים, המביאים את מלך האויב כשבוי כדי לבזותו [אברבנאל]. הפרשנים מסכימים כי שאול מדגיש שלא שילח את אגג לחופשי, אלא הביא אותו כשהוא לכוד, וכי בסמכותו להמיתו בכל עת. הבאתו של אגג חי לארץ ישראל נועדה להעצים את תמונת הניצחון הכללי של המערכה.
בסיום דבריו, המילים וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי חותמות את טענתו המרכזית: השמדתי את העם כפי שנצטוויתי, ובכך השלמתי במלואה את התכלית המבוקשת שלשמה נשלחתי [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].