לקראת סיומה של המערכה מול עמלק, שמואל הנביא לוקח על עצמו להשלים את המלאכה ששאול המלך הותיר חסרה. למרות היותו איש רוח זקן וחסיד, הוא מבקש לקדש את שם ה' ולמצות את הדין עם אויב העם [אברבנאל]. לשם כך, הוא פוקד להביא אליו את אגג, מתוך הנחה שייאלצו לגרור אותו בעל כורחו, אך להפתעתו אגג ניגש אליו מעצמו [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
הליכתו של אגג אל שמואל מתוארת במילה מַעֲדַנֹּת, שזכתה לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור פיזי של כבילה, כלומר אגג הובא כשהוא קשור בשלשלאות ברזל כדי למנוע את בריחתו. מנגד, קבוצת פרשנים אחרת מבינה את המילה כתיאור של הליכה מלכותית, מפונקת וגאה, ואולי אף הליכה של שמחה ותענוג לקראת הבאות [רש"י, רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].
תגובתו של אגג למפגש, אָכֵן סָר מַר־הַמָּוֶת, מציגה מנעד רחב של פרשנויות המשקפות את מצבו הנפשי באותם רגעים.
מצד אחד, יש המפרשים את המילה "סר" במשמעות של הגעה והתקרבות. לפי גישה זו, אגג הבין מיד ששמואל מתכוון להוציאו להורג, והכריז כי מרירות המוות הגיעה אליו וקרבה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
מצד שני, פרשנים רבים מבינים כי אגג התכוון שמרירות המוות דווקא התרחקה וחלפה ממנו, אך הם חלוקים באשר לסיבה לכך. יש הסבורים כי אגג ראה את צורתו החסידית והרחמנית של שמואל, וטעה לחשוב שאיש קדוש זה יחמול עליו ולא יהרוג אותו [רלב"ג, אברבנאל]. אחרים מציעים שאגג דווקא ידע שהוא הולך למות, אך העדיף את המוות על פני חיי הבוז, החרפה והשבי, ולכן המוות הפך עבורו ממשא כבד למתוק ומנחם [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. נוסף על כך, הועלתה סברה כי עצם העובדה שמנהיג גדול ונביא עומד להורגו, ולא אדם פשוט, סילקה עבורו את השפלת המוות [חומת אנך].
רובד פרשני נוסף קושר את תחושת ההקלה של אגג להמשכיות זרעו. על פי מסורת זו, באותו הלילה הספיק אגג להעמיד צאצא, שממנו עתיד לצאת המן הרשע. משום כך הוא התנחם בידיעה שזרעו ינקום את נקמתו בעתיד, ומרירות המוות הערירי סרה ממנו [אלשיך, חומת אנך, אהבת יהונתן]. בתגובה לתחושת הניצחון וההקלה הזו של אגג, שמואל דאג להמיתו במיתה משונה ואכזרית, מידה כנגד מידה, באופן שנועד לסמל את הכחדת זרעו ולקטוע את תקוותו [רלב"ג, אלשיך, חומת אנך].