שאול מנסה להתגונן מפני תוכחתו של שמואל, ומספק הסבר המשלב הסרת אחריות אישית יחד עם הצדקה דתית למעשים. למעשה, תגובתו של שאול כאן היא התפרצות; הוא קוטע את שמואל בטרם סיים את דבריו ואת הגזרה האלוהית, מתוך דחף להצדיק את עצמו ולטעון כי אכן שמע בקול ה' [אברבנאל].
במילים וַיִּקַּח הָעָם, שאול מרחיק את עצמו מהחטא וטוען כי הוא אישית לא לקח מאומה מהשלל, והמעשה כולו נעשה על ידי העם [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל]. יתרה מכך, הוא מסביר כי המניע של העם לא היה בצע כסף או תועלת אישית, אלא כוונה טובה ומצווה – לִזְבֹּחַ לַה' במזבח אשר בגלגל [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. העם סבר כי מאחר שהשליחות העיקרית של השמדת האויב הושלמה, יהיה זה נכון ומועיל להשתמש בבהמות אלו לשם שמים [ביאור שטיינזלץ].
באשר לביטוי רֵאשִׁית הַחֵרֶם, עולות מן המקורות שתי גישות לביאור המילה רֵאשִׁית:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור של איכות, כלומר מיטב השלל והמובחר שבו. העם בחר דווקא את הבהמות הטובות ביותר, מתוך תפיסה שאת החלק המשובח ביותר ראוי להביא כקורבן לאוצר ה' [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, על פי תרגום יונתן, המשמעות היא כרונולוגית: העם מיהר לקחת את הצאן והבקר בתחילה, בטרם יחול עליהם החרם. כלומר, הם לקחו את הבהמות לפני שיוכרזו כדבר מקולל שאסור בהנאה, וזאת במטרה מפורשת לייעד אותן לקורבן לה' ולא לשום צורך אחר [רש"י, רד"ק].