שמואל א, פרק ט״ו, פסוק כ״א

קרה לכם פעם שמישהו כעס עליכם על משהו שעשיתם, ומיד קפצתם והסברתם שזה בכלל לא באשמתכם, או שבעצם התכוונתם לעשות משהו טוב? זה בדיוק מה שקורה לשאול המלך. שמואל הנביא כועס עליו, אבל שאול אפילו לא נותן לו לסיים לדבר. הוא מתפרץ לדבריו של שמואל ומנסה להגן על עצמו. קודם כל, שאול מסיר מעצמו את האחריות. הוא אומר וַיִּקַּח הָעָם כדי להדגיש שהוא אישית לא לקח שום דבר מהשלל, אלא העם הוא זה שלקח את הבהמות. אחר כך, הוא מנסה להראות שהמעשה נעשה מתוך כוונה טובה. הוא מסביר שהעם לא לקח את הבהמות כדי להתעשר, אלא כדי לִזְבֹּחַ לַה'. כלומר, הם חשבו שאחרי שסיימו את המשימה וניצחו במלחמה, יהיה נכון וראוי להשתמש בבהמות כדי להקריב אותן כקורבן. ולמה הם בחרו דווקא את הבהמות האלה? שאול קורא להן רֵאשִׁית הַחֵרֶם, שזה אומר החלק הכי טוב והכי מובחר של השלל. העם חשב שאם כבר מביאים קורבן לה', צריך לבחור את הבהמות הכי יפות וטובות שיש.