קרה לכם פעם שביקשו מכם לעשות משהו חשוב, אבל החלטתם לעשות רק את מה שנראה לכם הגיוני ולוותר על השאר? זה בדיוק מה שקרה לשאול המלך ולעם ישראל אחרי שניצחו במלחמה. ה׳ ציווה עליהם לא להשאיר שום דבר מהאויב, אבל הם החליטו לבחור מה לקיים ומה לא.
המילה וַיַּחְמֹל מלמדת אותנו ששאול והעם ריחמו, אבל לא מתוך רגש, אלא מתוך מחשבה. הם חשבו בשכלם שזה פשוט חבל להשמיד רכוש כל כך טוב, ובכך בעצם הראו שהם סומכים על עצמם יותר מאשר על הציווי של ה׳. קודם כל, הם השאירו בחיים את אֲגָג, מלך עמלק, אולי בגלל שהיה אדם חשוב או גיבור במלחמה. אחר כך הם הסתכלו על השלל והחליטו לשמור את הבהמות הכי טובות ושמנות. למשל, את הַמִּשְׁנִים, שהיו בהמות מובחרות עם כמות כפולה של בשר, ואת הַכָּרִים, שהיו כבשים ואילים שמנים ומפוטמים. הם פשוט לֹא אָבוּ, כלומר לא רצו, לוותר עליהם.
יכול להיות שהם לא עשו את זה סתם מתוך רצון להתעשר. הם חשבו לעצמם שכדאי לשמור את הבהמות המצוינות האלה כדי להקריב אותן כקרבן לה׳, כי ידעו שהן מושלמות וללא פגמים. אבל זו הייתה טעות, כי ה׳ ביקש מהם משהו אחר לגמרי. ומה הם כן השמידו? רק את כָּל הַמְּלָאכָה, שזה הרכוש ובעלי החיים שאיתם עובדים, וגם מזה הם בחרו להשמיד רק את מה שהיה נְמִבְזָה וְנָמֵס, מילים שמתארות רכוש פשוט, הרוס וחסר ערך. בגלל ששאול והעם קיימו את הציווי של ה׳ רק באופן חלקי וסמכו על ההיגיון שלהם במקום להקשיב עד הסוף, שאול נענש בסופו של דבר והפסיד את המלוכה.