החלטתו של ה' להעביר את המלוכה משאול מהווה נקודת שבר דרמטית, שבה נחתם גורל המלכות הראשונה בישראל ומעורר משבר עמוק אצל הנביא הממליך.
המילה נִחַמְתִּי מבטאת חרטה, היפוך מחשבה ומחשבה חדשה שעולה מלפני ה' על עצם המלכת שאול [רש"י, מצודת ציון וביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מחמיר ומסביר כי התנחמות אצל ה' משמעותה ביטול הפעולה לחלוטין, כאילו לא הייתה מעולם, וזהו גזר דין סופי שאין בו תקווה לתשובה. מנגד, בעל "אהבת יהונתן" מציג זווית היסטורית לתנחמות זו: המלוכה מלכתחילה נועדה לדוד לזמן מוגדר, אך מכיוון שהעם מיהר לבקש מלך, ניתן להם שאול באופן זמני למרות שלא היה ראוי לכך לחלוטין. לכן, ברגע שחטא שאול פעם אחת בלבד, הוסרה ממנו המלוכה כדי לאפשר לה להשתלשל אל יעדה המקורי.
הפסוק מפרט את סיבת ההדחה: כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים. בעוד ש"מצודת דוד" רואה בכך כפל לשון המבטא את נטישת דרך ה', פרשנים אחרים מחלקים את החטא לשני רבדים שונים. הביטוי כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי מתייחס לפגם המחשבתי והאמוני. המלבי"ם רואה בכך חטא של כפירה ומיעוט אמונה בדבר ה', שהוא חמור יותר מחטא הנובע מתאווה. ה"חומת אנך" מסביר ששאול סטה מדרך ה' בכך שהתעלם מקול שמימי שהזהיר אותו "אל תהי צדיק הרבה", כאשר ניסה להפעיל היגיון אנושי וללמוד קל וחומר מפרשת עגלה ערופה כדי לחוס על העם. ה"אהבת יהונתן" מוסיף כי ההליכה "אחרי ה'" דורשת הידבקות במידותיו; במקום שבו נדרש שאול לנהוג באכזריות כלפי הרשעים כפי שנוהג ה', הוא בחר במידת הרחמנות, ובכך סטה באופן אקטיבי ממידותיו של הבורא. החלק השני, וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים, מתייחס לביצוע המעשי של החטא, שבו שאול לא קיים בפועל את הציווי המפורש שנמסר לו על ידי הנביא [מלבי"ם וחומת אנך].
תגובתו של הנביא לבשורה הקשה מתוארת במילים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל. הגזירה הייתה קשה מאוד עבורו [ביאור שטיינזלץ], ו"מצודת דוד" מפרש שזהו צערו של אדם הדואג, שכועס ומיצר על עצמו. בעקבות כך, וַיִּזְעַק אֶל ה' קורא שמואל להתפלל על שאול, ומקדיש את כל הלילה לתחנונים, לטענות ולבכייה לפני ה' [מצודת דוד וביאור שטיינזלץ].