שמואל א, פרק ט״ו, פסוק כ״ד

קרה לכם פעם שעשיתם טעות, וכשהגיע הרגע להודות בה, ניסיתם קצת להאשים מישהו אחר? זה בדיוק מה שקורה עכשיו לשאול המלך. אחרי שהוא מנסה להסביר את עצמו, הוא סוף סוף מודה באשמה. הוא אומר לשמואל הנביא שהוא חטא ולא קיים אֶת פִּי ה׳ וְאֶת דְּבָרֶיךָ. כלומר, הוא מודה שהוא עבר גם על הציווי הכללי שקיבל מה׳, וגם על ההוראות המדויקות ששמואל מסר לו. אבל גם בתוך בקשת הסליחה הזאת, שאול מנסה להסיר מעצמו חלק מהאחריות. הוא מסביר שהוא עשה את זה כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם. שאול טוען שהוא פשוט פחד מהאנשים ונכנע ללחץ שלהם, ולכן שמע בקולם. הוא מנסה להציג את עצמו כמישהו שלא הייתה לו ברירה והכריחו אותו, למרות שבאמת, גם שאול בעצמו רצה להשאיר חלק מהדברים ולא רק נגרר אחרי כולם.