תארו לעצמכם שמישהו עושה טעות, וכששואלים אותו על כך, במקום לבקש סליחה הוא מנסה להסביר למה הוא בעצם צודק, ומאשים מישהו אחר. זה בדיוק מה שקורה לשאול המלך. כששמואל הנביא כועס עליו שלא קיים את הציווי של ה' עד הסוף, שאול מנסה להגן על עצמו ומתרץ תירוצים. קודם כל, הוא מעביר את האשמה אל החיילים. הוא אומר אֲשֶׁר חָמַל הָעָם, כלומר, זו לא הייתה החלטה שלו להשאיר את בעלי החיים, אלא של העם, והוא לא יכול היה לעצור אותם.
שאול מסביר שהחיילים לא רצו לקחת את הרכוש לעצמם מתוך חמדנות, אלא הייתה להם כוונה טובה: לשמור את מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, החיות הכי טובות, לְמַעַן זְבֹחַ לה'. הם פשוט רצו להקריב אותן כקורבן תודה לה' שעזר להם במלחמה. כדי להוכיח שזו באמת הייתה הכוונה, שאול אומר וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ. הוא מסביר שאת כל שאר בעלי החיים, שלא התאימו לקורבן, הם כן השמידו, ולכן זה מראה שהם לא סתם חיפשו שלל. שאול אפילו אומר שהם רצו להקריב את החיות לַה' אֱלֹהֶיךָ. הוא משתמש במילה הזו כדי לתת כבוד לשמואל ולהדגיש עד כמה הקשר של הנביא עם ה' הוא קרוב ומיוחד.
אבל ההסבר הזה של שאול חושף את הטעות הגדולה שלו. במקום להגיד "חטאתי" ולקחת אחריות על מה שקרה, הוא מתרץ תירוצים ומאשים אחרים. כדי לחזור בתשובה באמת, אדם צריך קודם כל להכיר בטעות שלו, להצטער עליה ולהתוודות. בגלל ששאול התכחש לאחריות שלו ולא באמת התחרט, ההתנצלות שלו לא יכלה להתקבל.