חזון קיבוץ הגלויות מקבל ממד אוניברסלי, שבו אומות העולם אינן רק צופות מן הצד, אלא לוקחות חלק פעיל בחזרת עם ישראל לארצו. המהלך נפתח באות אלוהי פומבי, וממשיך באיסוף מדויק המותאם לאופי הגלות של כל אחד מחלקי העם.
תחילה, ה' או מלך המשיח מרים אות וסימן לעיני כל העולם, כפי שנאמר וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בסימן מטפורי שנועד לעורר את לב האומות, כדי שיכירו בגאולה וישלחו את ישראל חזרה לארצם בכבוד, ואף יביאו אותם כמנחה לה' [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שהנס מופנה אל הגויים כדי שישראל עצמם יראו אותו מתוכם וישובו [אבן עזרא]. מעבר למשמעות המעשית של סימן התקבצות, הרמת הנס מסמלת את פרסום התשועה האלוהית בעולם. בניגוד לימי הנדודים במדבר שבהם לכל שבט היה דגל נפרד, דבר שעורר קנאה ופירוד בין יהודה לאפרים, לעתיד לבוא יונף נס אחד משותף לכולם, המעיד על התאחדות האומה כולה לעם אחד בעל אמונה אחת [אברבנאל].
בהמשך, הפסוק מחלק את תהליך החזרה לשניים, תוך הבחנה היסטורית ולשונית בין עשרת השבטים לבין ממלכת יהודה [אבן עזרא, אברבנאל]. המילים נִדְחֵי ונְפֻצוֹת מתארות שמות מופשטים של כלל ציבור הגולים [שד"ל], אך הן טומנות בחובן הבדל מהותי באופי הגלות, שמתבטא גם בפעלים השונים המוצמדים להן:
לגבי עשרת השבטים נאמר וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. המונח "נדחים" מתאר קבוצה שהודחה ונדדה ממקומה, אך נותרה יחד. עשרת השבטים גלו בבת אחת לאזור גיאוגרפי אחד מוגדר, ולכן הפועל המתאים להם הוא איסוף, פעולה המציינת הכנסה של קבוצה מן החוץ אל תוך מקום מיוחד, מבלי צורך לקבץ אותם זה מזה [מלבי"ם, אברבנאל].
לעומת זאת, לגבי בני יהודה ובנימין נאמר וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. המילה "נפוצות" משמעותה פיזור, ואילו המילה כַּנְפוֹת משמעותה קצוות [מצודת ציון]. בני יהודה גלו בשלבים שונים, בחורבן בית ראשון ושני, והתפזרו למקומות רבים בכל קצות העולם. משום כך, הפועל המשמש כאן הוא קיבוץ, פעולה המיועדת לאסוף פרטים המפוזרים הרחק זה מזה, כדי להשיבם מכל קצוות תבל [מלבי"ם, אברבנאל].