דימוי של עץ גדוע המצמיח ענפים חדשים משמש סמל רב-עוצמה לתקומתה והמשכיותה של שושלת בית דוד, במיוחד לאחר תקופות של משבר, חורבן וגלות.
הפרשנים נחלקו בשאלת הזמן והדמות שאליהם מכוונת הנבואה, המופיעה מיד לאחר תיאור מפלת מחנה אשור העצום שהומשל ליער שנגדע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, רש"י] היא שמדובר בנבואה לעתיד לבוא על מלך המשיח. מטרתה לנחם את הגולים שניצלו, ולהבטיח להם שכשם שה' עשה פלא במפלת אשור, כך הוא יעשה פלא גדול אף יותר בקיבוץ הגלויות ובגאולה השלמה. יש אף שקושרים את הפסוק לחורבן בית המקדש, ומסבירים שביום שבו נפל "הלבנון" שבפסוק הקודם – קרי, בית המקדש – באותו יום ממש החלה צמיחתו הנסתרת של המשיח [אהבת יהונתן, אברבנאל]. לעומת גישה זו, פרשנים אחרים [שד"ל, אבן עזרא בשם ר' משה הכהן] סבורים כי הנבואה אינה עוסקת באחרית הימים, אלא מתייחסת למלך חזקיהו, ומנגידה בין מפלתו של מלך אשור לבין שגשוגה מחדש של ממלכת יהודה הקטנה.
את הפער בין הגישות מיישב המלבי"ם בטענה שלנבואה היו שתי אפשרויות התגשמות: אם העם היה ראוי לכך, חזקיהו עצמו היה המשיח והגאולה הייתה מתרחשת מיד בימיו. משלא זכו, נדחתה הבטחת הנבואה לאחרית הימים.
כדי לתאר את תהליך הצמיחה, הנביא משתמש במונחים בוטניים מדויקים המבטאים מסרים שונים. חֹטֶר הוא ענף חזק ועבה, או שבט מלוכה, היוצא מִגֵּזַע – החלק של העץ שנשאר בולט מעל הקרקע לאחר שהאילן נכרת. לעומת זאת, וְנֵצֶר הוא שתיל רך ויונק, נטיעה חדשה הצומחת מִשָּׁרָשָׁיו – השורשים הטמונים עמוק מתחת לאדמה, ומשם הוא יִפְרֶה ויעשה פרי.
המלבי"ם רואה בהבדלים אלו רמז לשני מסלולי הגאולה: וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע מסמל את הגאולה המיידית שהייתה יכולה להיות בימי חזקיהו, כאשר מלכות בית דוד עדיין הייתה קיימת ונראית לעין, בדומה לגזע שטרם נעקר. החלק השני, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה, מסמל את הגאולה העתידית, שתתרחש לאחר שמלכות בית דוד תיפסק לחלוטין ורק שורשיה הנסתרים יוותרו באדמה; משם יצמח הגואל כנצר רך שאין לו קשר נראה לעין לאילן הקודם [מלבי"ם]. משמעות הדבר היא שהגואל העתידי אמנם יגיע מבית דוד, אך לא בהכרח כצאצא ישיר של שושלת המלוכה האחרונה [ביאור שטיינזלץ]. בגישה שונה במקצת, יש המפרשים כי המילה וְנֵצֶר אינה מתייחסת למשיח עצמו, אלא רומזת לבנים שיוולדו לו בעתיד [אהבת יהונתן]. הקבלה נוספת בפסוק מציג המצודת דוד, הסבור כי החלק השני של הפסוק הוא פשוט כפל עניין במילים שונות, כדרכם של פסוקים רבים במקרא.
הפרשנים עומדים על כך שהנביא בחר לייחס את צמיחת הגואל דווקא ליִשָׁי ולא לדוד המלך. בחירה זו נובעת מכך שישי הוא השורש הראשון של משפחת המלוכה [רד"ק]. בנוסף, המסורת מספרת שישי היה צדיק גמור שמת ללא חטא אישי אלא רק בעטיו של חטא אדם הראשון, והייחוס אליו מדגיש שגם מלך המשיח יהיה טהור ונקי מחטא [אברבנאל, צוארי שלל, אהבת יהונתן]. אזכור השורשים בלשון רבים, מִשָּׁרָשָׁיו, רומז לכך שבמלך המשיח יתקבצו יחד שלמות המידות והחכמה שאפיינו את שני שורשיו הגדולים - דוד ושלמה בנו [אברבנאל].