חזון אחרית הימים מציג תמונה מופלאה של שלום מוחלט, שבה מתבטלת איבת העולם העתיקה שנגזרה בגן עדן בין האדם לנחש. במוקד התמונה ניצבים הילדים הרכים ביותר מול הסכנות הקטלניות ביותר בטבע, מתוך שלווה וביטחון גמורים.
רוב הפרשנים מסכימים כי הכתוב בנוי בתקבולת וכופל את עניינו במילים נרדפות [רד"ק, אבן עזרא]. מצד אחד ניצבים הילדים: יוֹנֵק וגָּמוּל – תינוק שזה עתה ניתק מיניקת שדי אמו [מצודת ציון, רש"י, שטיינזלץ]. אף שהגָּמוּל כבר גדל מעט ויש בו דעת, הוא אינו חושש מן הסכנה [מלבי"ם]. מולם ניצבים הפָּתֶן והצִפְעוֹנִי, המייצגים את המינים הארסיים והרעים ביותר של הנחשים [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. הפָּתֶן, כך מבואר, הוא נחש שהזדקן ונעשה חירש, ולכן מסוכן במיוחד משום שאינו מושפע מקולות של לוחשי נחשים [רש"י]. המפגש ביניהם מתואר על רקע מציאות שהייתה מוכרת בעת העתיקה, שבה נחשים נהגו לקנן בחורי הבתים, בדיוק במקומות שבהם פעוטות זוחלים ומשחקים בקרקע [רד"ק].
הילד הרך וְשִׁעֲשַׁע – כלומר ישחק ויתעסק בשמחה [רש"י, מצודות] – עַל חֻר פָּתֶן ועל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי. התינוק יָדוֹ הָדָה, כלומר יושיט וירים את ידו לעבר הנחש [תרגום יונתן, רש"י, מצודות, רד"ק, שטיינזלץ]. יש המקשרים מילה זו לביטוי "הידד" המבטא הרמת קול, וכאן משמעותה הרמת היד [רש"י, מצודת ציון], ויש הרואים בה תנועה חוזרת ונשנית של הושטת היד, בדומה ל"הד" של קול החוזר על עצמו [מלבי"ם]. מנגד, יש המציעים כי המילה היא פשוט נגזרת של המילה "יד" [אבן עזרא].
לגבי משמעות המילים חֻר ומְאוּרַת, קיימות במקורות מספר גישות מרתקות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במקומות המחבוא של הנחש: נקב, בקע או חור בעפר שהנחש יושב בתוכם [רש"י, מצודות, רד"ק]. המְאוּרַת נקראת כך משום שהיא מנהרה או מערה שיש בה פתח המכניס אורה פנימה [רד"ק].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת מילים אלו כאיברים בגוף הנחש עצמו: החֻר הוא פיו או אפו של הנחש, והמְאוּרַת היא עינו המאירה. לפי פירוש זה, התינוקות ממש יכניסו את ידיהם לתוך פיותיהם ועיניהם של הפתנים הממיתים מבלי להינזק [אבן עזרא, אברבנאל].
גישה שלישית וציורית במיוחד מסבירה את המְאוּרַת בהקשר לאור הנוצץ בחושך. עינו של הנחש מבריקה בתוך החור החשוך, והתינוק, הסבור שמדובר באבן טובה או בזכוכית מאירה, מושיט את ידו לקחת אותה ואינו ניזוק [תרגום יונתן המובא ברש"י ורד"ק]. ברוח דומה מוסבר כי ארס הנחש, המכונה לרוב "שרף" על שום אופיו הבוער, יאבד לעתיד לבוא את כוחו ההרסני. הארס לא ישרוף עוד, אלא רק יאיר כעצם מבריק שהתינוק יוכל לשחק בו בבטחה [מלבי"ם].
מעבר לפשט המתאר את שינוי טבען של החיות וסילוק אכזריותן [אברבנאל], ישנו פירוש אלגורי הרואה בכתוב משל למצבם הרוחני של ישראל בימות המשיח. הנחש מסמל את יצר הרע ואת הבלי העולם הזה. המילה חֻר נדרשת מלשון "חירות" ושררה. לעתיד לבוא, ישראל יזכו לעושר חומרי וישלטו בעולם, אך בניגוד לעבר, ההתעסקות בענייני החומר (המשולה למשחק על חור הפתן) לא תשחית אותם. אדרבה, השפע והחירות יאפשרו להם פניות נפשית להשגת שלמות רוחנית עמוקה [אהבת יהונתן].