חזון אחרית הימים מציג מהפך דרמטי בחוקי הטבע, שבו אינסטינקטים עמוקים של טריפה והישרדות מפנים את מקומם להרמוניה מוחלטת. חיות בר אימתניות ובהמות משק עדינות, שבאופן טבעי מהוות טורף ונטרף, יחלקו מרחב ומזון משותף ללא כל פחד או סכנה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בשינוי ממשי בטבען של חיות הטרף, אשר יאבדו את יצר האלימות שלהן. המילה תִּרְעֶינָה מלמדת כי הפרה והדוב ירעו סמוכות זו לזו באחו, שכן הדוב לא יצטרך עוד לצאת למסעות ציד [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה מכך, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן – העגלים וגורי הדובים ישכבו זה לצד זה בבטחה, ללא חרדה, ויגדלו יחד כאילו היו בני מין אחד [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. שיא השינוי מתבטא בכך שוְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. האריה, שכל תזונתו מבוססת על בשר, ישנה את מנהג תולדתו ויחדל לטרוף, אלא יאכל עשבים ותבן [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי משמעות הדבר היא שהאריה לא יטרוף בהמות בארץ ישראל, וייזון רק מצמחייה או מנבלות שימצא באקראי [רד"ק].
מבחינה לשונית, הצירוף וּפָרָה וָדֹב מתייחס לנקבות, ולכן הפעלים בפסוק מופיעים בלשון נקבה [רד"ק]. אזכור הפרה, שהיא הבהמה הבוגרת, נועד להדגיש את גודלה לעומת העגל הקטן, או משום שישנה תפיסה לפיה הנקבה חזקה מן הזכר [אבן עזרא].
לצד הפירוש הפשטני, יש המפרשים את הפסוק בדרך משל. על פי גישה זו, חיות הטרף מסמלות אמונות רעות, והחזון מתאר מציאות שבה כל הבריאה תעסוק אך ורק בעבודת ה', ולא בהבלי העולם הזה [רד"ק].
ברובד סמלי ורעיוני נוסף, החיות רומזות לחטאים ההיסטוריים של עם ישראל במדבר. הפרה מזכירה את חטא העגל, ואילו הדוב רומז לחטא המתלוננים ולשון הרע, שכן המילה "דוב" מזכירה דיבור. לעתיד לבוא, הרמוניה זו מסמלת את היעלמותן המוחלטת של הקנאה והתחרות, כך שחטאים אלו לא ייזכרו עוד בנפש האדם [אהבת יהונתן]. בנוסף, שינוי התזונה של האריה טומן בחובו היטהרות רוחנית: האריה נחשב ביסודו לחיה טהורה, כפי שמשתקף בהופעתו במרכבת ה', אך הוא נטמא בשל אכילת חיות טמאות. ברגע שיעבור לאכול תבן, שהוא מאכל מותר, הוא יחזור למצבו המקורי והטהור [אהבת יהונתן].