הנהגתו של מלך המשיח מתאפיינת במשפט צדק מוחלט ובכוח רוחני יוצא דופן, המחליף את הצורך בכלי נשק או בכוח צבאי. הוא מהווה מגן לחלשים, ואימתו נופלת על עושי העוולה.
המילים וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים מלמדות כי משפטו נשען על נבואה, השגחה ומשפטי התורה, ולכן אינו מושפע מטענות שקריות של בעלי דין או מהנטייה האנושית והחברתית להדר את פני העשירים והגדולים [אבן עזרא, מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. הוא שופט בצדק מוחלט, דואג למסכנים ומושיע אותם [ביאור שטיינזלץ].
לגבי המילים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה גורסת כי התוכחה מופנית כלפי הענווים והטובים עצמם. המלך מדריך אותם בדרך ישרה, והתוכחה נעשית בלשון רכה ונוחה, מתוך הבנה שאנשים אלו נכונים לקבל מוסר [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת את האות למ"ד במילה לְעַנְוֵי במשמעות של "בעבור". כלומר, המלך יוכיח את החזקים והעשירים בעבור ולמען שפלי הארץ, ויוציא את משפטם מידי עושקיהם כדי שלא יגזלו אותם עוד [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל, שד"ל].
בחלקו השני של המשפט מתגלה גבורתו. המילים וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו מצביעות על כך שהוא אינו זקוק לחרבות, לאנשי צבא או לתליינים; פיו ודברו משמשים לו כשבט מכה [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. הפרשנים מסכימים כי המילה אֶרֶץ מכוונת במקרה זה לרשעי הארץ [רש"י, רד"ק, מצודת דוד], אך יש הסבורים כי הכוונה לכלל יושבי הארץ, שייראו מפניו ויימנעו מלעשות עוול [שד"ל].
באשר למילים וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע, הפרשנים נחלקים כיצד פועל כוח זה. גישה אחת מסבירה זאת ככפל לשון שנועד להדגיש את הדברים [מצודת דוד]. גישה שנייה רואה בכך תיאור של ניסים גלויים: קללתו של המלך מביאה למיתה ממשית, וגוזרת כליה על מדינות מורדות או על רשעים יחידים באמצעות שליחי ההשגחה, כדוגמת הניסים שעשו הנביאים אליהו ואלישע [רד"ק, אברבנאל]. יש המדייקים מתוך המילים כי בעוד שאת הארץ כולה הוא מכה בדיבורו המלא והעיקרי (בְּשֵׁבֶט פִּיו), הרי שכדי להמית רשע יחיד די לו בהבל הרוח הקל שנותר בשפתיו החיצוניות לאחר הדיבור (וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו) [מלבי"ם, מצודת ציון].
מנגד, ישנה גישה המפרשת את מיתת הרשע באופן מטאפורי: אין הכוונה לגזר דין מוות פיזי הבוקע מפיו של המלך, שהרי כל מלך בשר ודם יכול להורות על הוצאה להורג. הכתוב מצייר כאן שלטון תקין ורב־עוצמה, שבו עצם פתיחת פיו של המלך החכם, היודע את תעלומות הלב ושונא חמס, גורמת לליבו של הרשע "למות" בקרבו ולהפוך לאבן מרוב פחד ורעדה [שד"ל].