לאחר שנות פירוד ארוכות, ממלכות יהודה ואפרים עתידות לשתף פעולה, להתאחד ולהכניע יחד את האויבים ההיסטוריים המקיפים את ארץ ישראל מכל עבריה.
המילה וְעָפוּ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים מלשון מהירות ותנועה עזה: ישראל ימהרו לעוט על אויביהם כעוף הפורח באוויר [מצודות, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימות גישות נוספות: יש המפרשים את המילה מלשון התפרסות או לחלופין מלשון חניה ומנוחה [אבן עזרא], ויש הסבורים כי היא נגזרת מהמילה "עייפות", לרמוז שישראל יתעייפו מרוב שיכו באויביהם [רד"ק].
לגבי הביטוי בְכָתֵף, הפרשנים נחלקים למספר כיוונים. הגישה המרכזית רואה בכך תיאור גאוגרפי, כלומר צד וגבול: ישראל יפשטו על צִדה של ארץ פלשתים הנמצאת במערב (יָמָּה) [מלבי"ם, מצודת ציון, רד"ק]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מבינים את המילה כביטוי לאחדות, בדומה למושג "שכם אחד": יהודה ואפרים יילחמו יחד בלב אחד ובשיתוף פעולה מלא [רש"י, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. גישה ייחודית נוספת קושרת את הכתף לנשיאת ארון הברית. לפי פירוש זה, ישראל יישאו את הארון על כתפיהם וירוצו לארץ פלשתים כדי לקדש גם אותה, כפי ששאר ארץ ישראל מקודשת [אהבת יהונתן].
בהמשך, ישראל יפנו מזרחה, ויַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם, המזוהים כארמים או כבני קטורה [אבן עזרא, שד"ל, אהבת יהונתן]. באשר לאויבים מדרום ומצפון, הפסוק מבחין בין עונשם של אדום ומואב לבין עונשם של בני עמון: אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם, כלומר ישראל ישלחו בהם יד, יבזזו אותם ויעשו בהם כרצונם [מצודת דוד, רד"ק], ואילו וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם, כלומר הם רק יוכנעו ויקבלו עליהם את מרות ישראל והוראותיהם.
ההבחנה בין העונשים מוסברת בכך שאדום ומואב פעלו באופן אקטיבי כדי להרוג ולקלל את ישראל, ולכן ייפגעו פיזית. לעומתם, עמון חטאו רק באופן פסיבי כשלא קידמו את ישראל בלחם ובמים, ולכן לא ייהרגו אלא רק ישתעבדו [אהבת יהונתן].
חשוב לציין כי אזכור האומות הללו אינו בהכרח תיאור של מלחמות עתידיות ספציפיות. פרשנים מסבירים כי עמים אלו נבחרו כדוגמה לאויבים המסורתיים והקרובים של ישראל, והם מייצגים למעשה את כלל האומות שעתידות להיכנע תחת שלטון ישראל, גם אם העמים המקוריים כבר התערבבו ונעלמו מן העולם [רד"ק, שד"ל].