ישעיהו, פרק ל״ז, פסוק כ״ד

מלך אשור מתריס כלפי ה' ומפגין את יהירותו כשהוא שולח את משרתיו הפשוטים לחרף אותו, באומרו בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי. המלך מתפאר בכוחו הצבאי ומכריז בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן, כשהוא מתאר כיבוש של פסגות גבוהות, או לחלופין רומז לתוכניתו לכבוש את ירושלים ובית המקדש. הוא מוסיף ומתגאה כי וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרֹשָׁיו, אמירה המבטאת את כוחו לכרות יערות כדי לסלול דרך לצבאו, ובמקביל מסמלת את כוונתו להכרית את גיבורי ישראל ולהחריב את הארץ. לשיא התרברבותו הוא מגיע בהצהרה וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ יַעַר כַּרְמִלּוֹ, כלומר יגיע אל קצה ההר ולמקום המשובח והפורה ביותר. התפארות זו משקפת את אשלייתו כי ביכולתו לכבוש כל יעד ארצי, ואף להחריב את המקדש ולמרוד במעונו השמימי של ה'.