ישעיהו, פרק ל״ז, פסוק ג׳

שליחי המלך מגיעים אל הנביא ומבטאים, בין אם בדיבור מפורש ובין אם במחשבה שהנביא זיהה ברוח קודשו, תחושת חוסר אונים מול האויב וחשש שחטאי העם ימנעו את הישועה. הם מתארים את התקופה כיוֹם צָרָה של מצוקה מן המצור, וְתוֹכֵחָה שבה האויב מתגאה בהצלחתו או לחלופין קללה אלוהית כבדה, וּנְאָצָה של חירופים וגידופים ישירים כלפי ה'. המצב מומחש בדימוי של לידה, כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה, כאישה שהעובר הגיע לפתח הרחם או למושב היולדת, אך ברגע הקריטי אפסו כוחותיה. בנמשל, האומה המשולה לאם הגיעה לרגע שבו הבטחת הישועה מוכנה לצאת אל הפועל, אך חסרות לה זכויות של תורה ומעשים טובים כדי להביא אותה לידי גמר. כך נוצר מצב מסוכן שבו, ללא התערבות ישירה ורחמי שמיים, ההבטחה לישועה והאומה כולה עלולות לאבד.