לאחר נבואות החורבן והזעם כלפי אשור, משנה הנביא את כיוון פנייתו ועובר לדבר ישירות אל המלך חזקיהו ואל בני יהודה. הבטחת ההצלה מלווה בתיאור של תהליך שיקום חקלאי פלאי, המסמל את תקומתה של האומה כולה.
הפרשנים נחלקו בהבנת מהותו של הָאוֹת המוזכר בפסוק. גישה אחת סבורה כי מפלתו הניסית של צבא סנחריב היא שתשמש כסימן לכך שגם ההבטחה לשיקום החקלאי תתקיים [רש"י, אברבנאל]. מנגד, יש הטוענים כי דווקא נס הצמיחה החקלאית הוא האות לכך שתבוסת האויב לא הייתה מקרה חולף, אלא פעולה ישירה של השגחת ה׳ [שד"ל]. גישה נוספת רואה באות משל: כשם שהאדמה החרבה תשוב להצמיח יבול, כך גם שארית העם שניצלה תשוב להכות שורש ולפרוח מחדש [מלבי"ם].
הרקע הפיזי להבטחה זו הוא ההרס העצום שהותירו אחריהם לגיונות אשור, אשר החריבו את השדות וגדעו את האילנות [רש"י, מצודת דוד]. בתוך מציאות קשה זו, מבטיח ה׳ לעם פרנסה ניסית. המילה אָכוֹל אינה ציווי, אלא הבטחה ומתן אפשרות, כלומר מובטח להם שיוכלו לאכול ולשבוע למרות החורבן [שד"ל].
הנביא משרטט תהליך התאוששות הדרגתי בן שלוש שנים:
בשנה הראשונה יאכלו סָפִיחַ – תבואה שצומחת מאליה מתוך גרעינים שנשרו לארץ או משאריות שורשים, ללא זריעה מכוונת [מצודת ציון, שד"ל, שטיינזלץ].
בשנה השנייה יאכלו שָׁחִיס – גידול משני הממשיך לצמוח מתוך הספיח של השנה הקודמת, או ענפים שצומחים מתוך גדועי האילנות [רש"י, מצודת ציון, שד"ל]. מספר פרשנים מציינים כי ייתכן שהשנה השנייה הייתה שנת שמיטה, שבה ממילא אסור לחרוש ולזרוע, ולכן הברכה שבתבואה הצומחת מאליה הייתה נחוצה במיוחד [מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל]. לחלופין, ייתכן שהשנה הראשונה אבדה בגלל המלחמה, והשנה השנייה הוקדשה כולה להכשרת הקרקע ההרוסה מחדש [אברבנאל].
לבסוף, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ – בשנה זו יוסר סופית פחד האויב, והעם יוכל לצאת לשדות בבטחה ולחזור לשגרת חיים חקלאית רגילה ופורייה [מצודת דוד, שטיינזלץ].
הפסוק נחתם במילה הכתובה "ואכול" אך נקראת במסורת הקריאה וְאִכְל֥וּ ברבים [מנחת שי], דבר המדגיש את השלווה והביטחון הכלליים שיעטפו את כלל יושבי הארץ, עת ישבו בהשקט ויאכלו יחד מפרי אדמתם [אברבנאל].