מלך אשור מעביר מסר מאיים וישיר המכוון הפעם אישית אל מלך יהודה, תוך ניסיון לערער את ביטחונו בה׳. למרות שסנחריב שלח לחזקיהו איגרות מפורטות ומלאות בגידופים, הוא הורה לשליחיו למסור לו בנוסף גם את תמצית הדברים בעל פה [מלבי"ם].
בפנייתו הישירה לחזקיהו, מלך אשור משנה את טענתו. הוא אינו יכול לטעון עוד שה׳ לא יושיע את העם בגלל שחזקיהו הרס את הבמות, שכן המלך יודע היטב שעשה זאת כדי לקיים את מצוות התורה. משום כך, המסר מתמקד כעת בטענה בוטה ולפיה לה׳ פשוט אין את היכולת להושיע את ירושלים [מלבי"ם]. שליחי אשור מזהירים את המלך: אַל יַשִּׁאֲךָ, כלומר, אל תיתן לה׳ להסית ולפתות אותך [מצודת ציון], או להשלות אותך [ביאור שטיינזלץ]. הם מבקשים להבהיר לו כי ההבטחה שירושלים לא תיפול בידי אשור אינה אלא הפוגה זמנית בלבד [ביאור שטיינזלץ].