ישעיהו, פרק ל״ז, פסוק י״ח

תפילתו של חזקיהו המלך מציגה רגע של כנות מוחלטת אל מול פני הסכנה, שבו הוא מכיר במציאות האיומה של כיבושי האימפריה האשורית.

בפנותו לה' במילים אָמְנָם ה', חזקיהו מודה כי דברי הגידוף של האויב מגובים בעובדות; אמת הדבר שמלכי אשור אכן החריבו עמים רבים [רש"י, מצודת דוד]. אילו היה מדובר באיומי סרק של אדם רגיל לא היה מקום לשים אליהם לב, אך הסכנה כאן היא ממשית ואמיתית [מלבי"ם].

הקושי המרכזי בפסוק נוגע לכפילות הלשונית בביטוי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת וְאֶת אַרְצָם. הפרשנים מציעים שתי דרכים עיקריות להבנת חלוקה זו:

הגישה הראשונה מסבירה את הכפילות כחלוקה שלטונית-גיאוגרפית. המילה הָאֲרָצוֹת מכוונת לערי הממלכה המרכזיות ולראשי המדינות, בעוד המילה אַרְצָם מתייחסת לשאר המחוזות, הפריפריה והשטחים הסמוכים אליהן [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].

מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה הָאֲרָצוֹת כהתייחסות לאנשים – כלומר לגויי הארצות ולעמים עצמם, ואילו המילה אַרְצָם מתייחסת לאדמה הפיזית שעליה ישבו. לפי זה, כינוי השייכות מתייחס לתושבי הארצות (האדמה שלהם). פירוש זה נתמך בפסוק המקביל בספר מלכים, שם נכתב במפורש "את הגויים ואת ארצם" במקום "הארצות" [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].

מטרת אזכור הכיבושים הללו על ידי חזקיהו היא להדגיש את עוצמת ידם של מלכי אשור אשר גברו על כל האומות האחרות. משום כך, אין להבין את המילה אַרְצָם כאילו אשור החריבה את הארץ של עצמה או איבדה מאנשיה שלה במלחמות, אלא כביטוי להרס המוחלט שהמיטה על העמים הנכבשים ועל אדמתם [שד"ל].