הפסוק חותם את מפלת סנחריב מלך אשור, ומתאר את הירצחו בידי בניו בעת פולחן לאלילו ואת חילופי השלטון בממלכה.
הפרשנים מציעים שתי גישות לזיהוי נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו. הגישה הפשטנית רואה בנסרוך את שמו של אחד מאלילי אשור [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, על פי מדרשי חז"ל, האליל היה למעשה נסר, כלומר קורה שנלקחה מתיבת נח, וסנחריב הפך אותה לאלוהות והשתחווה לה [רש"י, מצודת דוד].
באשר לנסיבות הרצח שבו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב, המדרש מסביר כי סנחריב חשש מזעם בני עמו על כך שהוביל את בניהם למוות במערכה הכושלת. כדי להינצל מהתנקשות, הוא נדר לאלוהיו כי יקריב לו כקורבן את שני בניו. כאשר הבנים, אדרמלך ושראצר, שמעו על התוכנית, הם הקדימו והרגו אותו [רש"י]. עצם מיתתו של סנחריב בחרב מוזכרת גם בכתביו של ההיסטוריון הקדום ברוסוס [שד"ל].
לאחר הרצח, וְהֵמָּה, כלומר הבנים המתנקשים [מצודת דוד], נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט כדי למצוא בה מחסה. אזור זה היה כפוף לממלכת החתים ולא נכבש על ידי האימפריה האשורית, ולכן שימש עבורם כמקום מקלט בטוח [ביאור שטיינזלץ].
בעקבות ההימלטות, וַיִּמְלֹךְ אֵסַר־חַדֹּן. אסר־חדן היה בנו הנוסף של סנחריב, שככל הנראה לא היה מעורב ברצח אביו [ביאור שטיינזלץ], ואף שימש כמשנה למלך עוד בחיי סנחריב [שד"ל]. במסורת כתיבת המקרא קיימים הבדלים בין כתבי יד עתיקים האם שמו של המלך נכתב כמילה אחת או כשתי מילים נפרדות [מנחת שי].