הנביא, הדובר בשם בת ציון, פונה אל סנחריב מלך אשור ומציב בפניו תוכחה נוקבת על יהירותו ועל חוסר הבנתו מול מי הוא עומד. השאלה אֶת מִי אינה רק שאלת זהות, אלא תמיהה רטורית: מדוע לא שמת אל לבך להבין את מי אתה באמת מעליב? [מצודת דוד]. בעוד שסנחריב ידע שהוא פונה אל קדוש ישראל, הוא לא השכיל להבין את עוצמתו וגבורתו האמיתית, וחשב בטעות כי ה' חלש ודומה לאלילי העמים האחרים שכבש [שד"ל].
הנביא משתמש בשני פעלים שונים כדי לתאר את חומרת המעשה: חֵרַפְתָּ מציין עלבון כללי שיכול להיות מופנה גם כלפי בני אדם, לעומת וְגִדַּפְתָּ המכוון באופן ספציפי למעשה ניאוץ כלפי ה', קדושתו ותורתו [מלבי"ם].
הפרשנים מזהים בפסוק תיאור של הסלמה בחוצפתו של מלך אשור. לא רק שהוא חירף וגידף, אלא הֲרִימוֹתָה קּוֹל – הוא עשה זאת בקול רם ובפרסום רב. מעבר לכך, וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ – הוא נשא את עיניו אל רום השמיים [מצודת דוד, שד"ל], דבר המעיד על כך שמטרתו לא הייתה רק להכעיס ולייאש את העם הנצור, אלא להתגרות באופן ישיר בה' ולנאץ אותו בעצמו [מלבי"ם].