בשעת משבר קיומית, ניצב המלך חזקיהו בינו לבין עצמו בבית המקדש ונושא תפילה עמוקה. תפילה זו אינה רק זעקה לעזרה, אלא מערכת סדורה של טענות תיאולוגיות שנועדו לעורר את רחמי השמים ולהגן על העם והמקדש מפני האיום האשורי.
הפרשנים [אברבנאל] מנתחים את תוכן תפילתו של חזקיהו ומחלקים אותה לחמישה יסודות מרכזיים. תחילה, חזקיהו פונה אל ה' בתואר "ה' צבאות", אדון המערכות השמימיות, מתוך אמונה שגם אם המזל או מערכת הכוכבים מראים שסנחריב ינצח, בכוחו של ה' לשנות את חוקי הטבע. לאחר מכן, הוא מזכיר את היותו "אלהי ישראל", תואר המחייב חמלה והצלה לעמו הנבחר. הטענה השלישית מתמקדת במקום התפילה עצמו, שכן ה' הוא "יושב הכרובים" ששכינתו שורה בבית המקדש, ועל כן לא ייתכן שיאפשר לאויב להשחית את מקדשו.
בהמשך, חזקיהו מעמיד את כבוד מלכות השמים מול גאוותו של סנחריב. בעוד מלך אשור מכנה את עצמו "המלך הגדול", חזקיהו מכריז כי ה' הוא האלוהים לבדו על כל ממלכות הארץ, שכן הוא הבורא האמיתי שיצר את העולם מן האין המוחלט. לבסוף, הוא תובע מה' לקנא לשמו הגדול נוכח גידופיו של סנחריב, אשר בניגוד לאלילי הגויים שהם עץ ואבן מעשה ידי אדם, מעז לחרף אלוהים חי. סנחריב אמנם החריב עמים רבים ושרף את אלוהיהם, אך חזקיהו מבקש ישועה כדי שכל העולם יכיר בהבדל התהומי שבין אלילי השקר לבורא האמת. אגב תיאור חורבן העמים, מוסבר [רש"י המובא באברבנאל] כי כאשר הכתוב מציין שמלכי אשור החריבו את "הארצות" ואת "ארצם", הכוונה היא להבחנה שלטונית, "ארצות" הן המדינות המרכזיות, ואילו "ארצם" מתייחס למחוזות הקטנים הסובבים אותן.
תפילה זו, שנישאה בפרטיות במקדש, נקלטת מיד בנבואתו של ישעיהו השוהה בביתו. הנביא שולח לחזקיהו מסר אלוהי הלועג לאיומי סנחריב. ירושלים מכונה בתשובה האלוהית "בתולת בת ציון", דימוי המבטא את העובדה שהעיר מעולם לא נכבשה או חוללה על ידי מלך זר, ולכן היא בזה לאיומיו הריקים של מלך אשור בידיעה שהוא עתיד למות.
התשובה האלוהית מנתחת את חטאו של סנחריב ומחלקת את גידופו לשלושה רבדים של רשעות. הרובד הראשון הוא עצם המילים הרעות שהן חירוף וגידוף. הרובד השני הוא עוצמת הקול המרעישה והמפחידה שבה נאמרו הדברים. הרובד השלישי בא לידי ביטוי בתנועות הגופניות היהירות, שבהן מלך אשור הרים את מבטו למרום מתוך זלזול בקדוש ישראל.
על חטא זה ייענש סנחריב מידה כנגד מידה. מאחר שחירף את ה' באמצעות שליחים, הוא גם יוכרע על ידי שליח, מלאך ה'. זאת בניגוד לפרעה, שחירף את ה' בעצמו ונענש ישירות על ידי ה' בקריעת ים סוף. לסיום, הנבואה חושפת את גאוותו המטפורית של סנחריב, שהתפאר כי יעלה אל מרום ההרים, שהיא ארץ ישראל הגבוהה. הוא תכנן לכרות את ארזי הלבנון וברושיו, שהם למעשה השרים ונכבדי ירושלים, ולחדור אל יער כרמלו, הוא בית המקדש, המהווה את שיא הרוממות והקדושה בארץ.