הבטחת ההצלה של ירושלים מפני האיום האשורי נשענת על התערבות אלוהית ישירה, הנובעת מקנאה לכבוד שמיים ולא מזכויות אנושיות.
לגבי משמעות המילים כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית, וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן, הפרשנים מציעים מספר כיווני חשיבה. גישה אחת רואה בצלע זו של הפסוק כפל לשון פיוטי, לפיו ירושלים עצמה היא זו שתהיה השארית שתינצל מידו של סנחריב [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים כל מושג בנפרד: השְׁאֵרִית מתייחסת להמון העם בירושלים שנשארו במקומם ולא גלו, ואילו הפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן מכוונת לאותם גולים שיצליחו להימלט ולשוב לחסות בצל המלך חזקיהו, היושב במצודת ציון [מלבי"ם]. מנגד, גישה לשונית שונה טוענת כי המילים שְׁאֵרִית ופְלֵיטָה אינן מתארות בהכרח את האנשים ששרדו, אלא משמשות כמושגים מופשטים המבטאים גאולה וישועה, כאשר הפועל תֵּצֵא משמעותו תצמח [שד"ל].
החלק החותם את הפסוק, קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת, מסביר את המניע העומד מאחורי ישועה זו. רוב הפרשנים מסכימים כי ה' פועל מתוך דאגה עמוקה לירושלים ומתוך קנאה לשמו ולארצו, לאחר שחורף וגודף על ידי סנחריב ורבשקה. על גבי הסכמה זו, מודגש כי התערבותו של ה' למען העיר נעשית אך ורק כדי לקנא לשמו הגדול, ולא בזכות מעשיהם של בני העם, שכן זכות האבות שלהם כבר תמה ואינה יכולה להגן עליהם עוד [רש"י].