בשעת משבר קיומי, מופנית בקשה אל הנביא להתערבות אלוהית ולתפילה. הדברים מבטאים תקווה שה׳ לא יעבור בשתיקה על חילול השם הפומבי של האויב, ויחוס על שרידי העם שעוד נותרו לפליטה.
המילה אוּלַי בביטוי אוּלַי יִשְׁמַע אינה מבטאת ספק ביכולתו של ה׳ לשמוע, אלא משמעותה "הלוואי", כלומר בקשה ותקווה שה׳ ישים לב לדברים ויפעל [מצודת דוד, מצודת ציון]. מאחר שהפסוק מסיים במילים "אֲשֶׁר שָׁמַע", הכוונה היא שה׳ יעשה עצמו כשומע המגיב לדברים בפועל, ולא יחריש [שד"ל]. התקווה היא שעל אף שרבשקה היה רק שליח שפעל בהוראת אדוניו, ה׳ יעניש אותו על עצם החירוף [מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שבעוד שחטאי הגויים בדרך כלל אינם פוגמים בעולמות העליונים אלא בעצמם בלבד, כאן מדובר בחירוף ישיר כלפי מעלה, ולכן מתעוררת התקווה שה׳ יתערב ויפיל את האויב [חומת אנך].
רבשקה לא הסתפק בהקראת מסר יבש ממלכו, אלא נשא נאום שנועד לערער את המורל של שומעיו, להציע להם להיכנע ולגלות, ומעל לכול המטרה הייתה לְחָרֵף, כלומר לגדף ולפגוע בכבוד שמים [ביאור שטיינזלץ].
לגבי הביטוי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים, קיימת מחלוקת למי הוא מתייחס. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדברים מוסבים על רבשקה, שהתווכח, הציג את כוחו והצלחתו, וניסה להביא "הוכחות" וטענות לכך שאף אל לא יוכל להציל את העם מידו. לעומת זאת, יש השוללים מכל וכל את האפשרות שרבשקה "הוכיח" את נאצותיו בראיות. לפי גישה זו, המילה "והוכיח" מתייחסת לה׳, ומשמעותה היא גזר דין ומשפט. כלומר, ה׳ הוא זה שיוכיח ויעניש את סנחריב על דבריו, למען כבוד שמו [שד"ל].
לאור המצב החמור, מופנית קריאה אישית לנביא: וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה לה׳ [מצודת דוד, שד"ל]. התפילה מתבקשת בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה. שרידים אלו הם תושבי ירושלים והערים המעטות שעוד לא נלכדו, זאת לאחר שצבא אשור כבר כבש את כל ערי המבצר ביהודה [מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. הטענה המלווה את בקשת התפילה היא שמאחר ששאר שבטי ישראל כבר גלו, ראוי שה׳ ירחם על הקומץ שעוד נותר [מלבי"ם].