ירמיהו, פרק י׳, פסוק ט׳

ההשקעה האנושית ביצירת אלילים נועדה להרשים ולעורר יראה, אך למעשה רק מבליטה את חוסר התוחלת שבהם. עובדי האלילים טורחים לייבא ממקומות רחוקים כֶּסֶף מְרֻקָּע, כלומר כסף מרודד לטסים לציפוי הפסל אשר מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא, וכן מין זהב משובח וטהור, וְזָהָב מֵאוּפָז. יצירת הפסל מתחלקת בין בעלי מקצוע והיא מַעֲשֵׂה חָרָשׁ וִידֵי צוֹרֵף, כאשר הצורף מזקק את המתכת והחרש מעצב את העץ, ולאחר מכן עוטים על הפסלים בגדים בצבעים יקרים, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם, שנתפרו בידי אומנים מומחים והם מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם. הנביא לועג לכך שאנשים חכמים משקיעים את כישרונם בדבר שטות, שכן למרות כל הפאר והמאמץ מדובר ביצירות אומנות חסרות רוח חיים ונטולות כל מעלה אלוהית.