ירמיהו, פרק י׳, פסוק כ׳

ירושלים מקוננת על חורבנה ועל גלות העם מבעד למשל של אוהל שקרס, כאשר ערי יהודה הסובבות אותה נמשלות לחבלי האוהל. היא זועקת כי אׇהֳלִי שֻׁדָּד, כלומר נשדד והוכרע, וְכׇל־מֵיתָרַי נִתָּקוּ, שכן החבלים המעמידים את המבנה נעתקו ממקומם והוא התמוטט. החורבן הפיזי מלווה באובדן אנושי של בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם, תיאור לעם שגלה מארצו יחד עם המלך יהויכין, וכן לכאבו של הנביא על העם שניסה לחנך כבניו. מתוך ייאוש מתברר כי אֵין־נֹטֶה עוֹד אׇהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי, שכן הבנים אינם ונגוזה התקווה שיקום מלך חדש אשר ישקם את ההריסות וימתח מחדש את הווילונות.