קריאת אזהרה דרמטית נשמעת אל עבר ישות מבוצרת הניצבת בפני משבר קיומי, וקוראת לה להיערך באופן מיידי לקראת קריסת המציאות המוכרת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנבואה מופנית כלפי ירושלים ויושבי יהודה, הנמצאים תחת איום ממשי.
על פי גישה זו, הנביא קורא לאנשי העיר: אִסְפִּי, כלומר הכניסי, קבצי או החביאי [רש"י, מצודת ציון, אברבנאל], את כִּנְעָתֵךְ, משמע את הסחורה והרכוש [מצודת ציון, שטיינזלץ, אברבנאל]. ההוראה היא לאסוף את הנכסים מן השדות הפתוחים אל תוך העיר, כהכנה לקראת היציאה לגלות או בניסיון להתגונן מפני האויב. תיאור העיר כיּוֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר מצביע על היותה מבצר חזק שניתן לכובשו רק באמצעות תהליך ארוך של מצור [מצודת ציון], וכעת תושביה אכן חווים את המצוקה והדוחק של כיתור האויבים [אברבנאל, שטיינזלץ]. המילה הכתובה בפסוק היא ישבתי עם תוספת של האות יו"ד, אך משמעותה זהה לקריאה הרגילה של המילה יושבת [רד"ק].
כיוון פרשני נוסף מתמקד במשמעות שונה של המילים, ומפרש את המילה כִּנְעָתֵךְ מלשון הכנעה ושפלות. לאור זאת, המילה אִסְפִּי מתפרשת מלשון שחיה והתכופפות. לפי קו מחשבה זה, הנביא דורש מירושלים הנתונה במצור להשפיל את עצמה אף יותר משפלותה של הארץ [רש"י], כאשר יש המציירים את אותה הכנעה כישות מופשטת הנמצאת בעצמה תחת המצור [מלבי"ם].
מול הגישות הרואות בפסוק תוכחה או אזהרה לירושלים, קיימת דעה שונה לחלוטין המייחסת את הדברים דווקא לאימפריה הבבלית [רד"ק]. לפי פירוש זה, ה' פונה לבבל, היושבת במקום מבוצר וסבורה ששום אומה לא תוכל לה, ומזהיר אותה לבל תתגאה בשליטתה על ישראל והעמים. הקריאה אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ היא דרישה מבבל לאסוף ולהפסיק את ההכנעה שהיא כופה על אומות העולם, שכן כוחה עתיד להישבר. עם זאת, יש הדוחים בתוקף את הפירוש הזה, ומדגישים כי היעדרו של אזכור מפורש לבבל בפסוקים וכן ההקשר הכללי של הנבואה, מחייבים שהדברים מכוונים לעם ישראל בלבד [אברבנאל].