בלב נבואותיו של ירמיהו מופיע משפט יוצא דופן הכתוב כולו בשפה הארמית, המהווה נשק פולמוסי מושחז נגד עבודת האלילים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ] היא שפסוק זה הוא למעשה איגרת או מסר ששלח ירמיהו אל גולי בבל. המסר נוסח במכוון בארמית, שפת המקום בבבל, כדי לצייד את היהודים בתשובה ניצחת בשפתם של הכשדים, למקרה שידרשו מהם לעבוד עבודה זרה. אפילו פתיחת המשפט, כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם (כך תאמרו להם), נכתבה בארמית כדי לשמור על אחידות הפסוק ולא לחצות אותו בין שתי שפות [רד"ק].
מנגד, מוצגת גישה שונה [אברבנאל] שלפיה הכתוב אינו מתעד איגרת ספציפית, שכן הדבר לא הוזכר במפורש. לפי פירוש זה, הפסוק משקף טענה קבועה שהייתה שגורה על פיו של ירמיהו בוויכוחיו עם חכמי הגויים שהאמינו בכוחות הכוכבים, ולכן היא נכתבה בשפה שבה התנהלו אותם פולמוסים.
הטענה התיאולוגית המרכזית בפסוק היא שאותם אֱלָהַיָּא (אלוהי הגויים) אשר לא בראו את השמים והארץ, אינם ראויים ליראה או לפולחן, ודינם להכחד מן העולם [רד"ק, אברבנאל, שטיינזלץ]. נדבך הגיוני נוסף לטענה זו [מלבי"ם] מציג גישור על טענה אפשרית של עובדי האלילים: גם אם יטענו הגויים שהאלילים שלהם בראו עולמות אחרים, הרי שאת השמים והארץ שלנו הם בוודאות לא עשו. ממילא, אין להם שום מקום או זכות קיום בעולמנו, ועליהם להיאבד מן הארץ ומתחת לשמים אלו ולשוב לעולמות שמהם באו, שכן ה' הוא הבורא האמיתי של העולם.
ביאורי המילים בפסוק חושפים דקויות לשוניות מעניינות:
- כִּדְנָה תֵּאמְרוּן: כזאת תאמרו, כך תענו לגויים [מצודת ציון, מצודת דוד, שטיינזלץ].
- לְהוֹם: להם. השימוש באות מ"ם בסוף המילה במקום האות נו"ן הוא תופעה דקדוקית המוכרת בשפה הארמית [מצודת ציון, רד"ק].
- וְאַרְקָא / מֵאַרְעָא: שתי המילים מתארות את הארץ, והן נמנות על שמותיה הנרדפים [רד"ק]. עם זאת, יש המבחינים ביניהן משמעותית [מלבי"ם]: המילה "ארעא" מבטאת את הממד התחתון של הארץ (מלשון תחתית), ואילו המילה "ארקא" מתארת תנועה סיבובית (מלשון מרוצה).
- אֵלֶּה: מילה זו, החותמת את הפסוק, משותפת לחלוטין לעברית ולארמית ומשמעותה זהה בשתיהן [מצודת ציון, רד"ק].