הניגוד המוחלט בין אפסותם של האלילים לבין גדולתו האינסופית של ה' מציב את יראת השמים כחובה אוניברסלית. בעוד שקודם לכן הוזהרו ישראל שלא לירא מן האלילים, כעת מודגש כי היראה מה' ראויה לכל באי עולם, ואפילו לעובדי עבודה זרה, שכן הוא מולך על כל העמים [רד"ק].
על המילים מִי לֹא יִרָאֲךָ מעירים הפרשנים כי המילה נכתבה בחסרון אות בשורש, אך קריאתה מרמזת עליה [רד"ק, מנחת שי]. השאלה הרטורית מבטאת פליאה: מי לא יפחד ממך, בהיותך מלך על כל העמים [מצודת דוד].
ההצדקה ליראה זו מובעת במילים כִּי לְךָ יָאָתָה. משמעות המילה יָאָתָה היא דבר נאה, ראוי או רצוי [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים חלוקים בשאלה מה בדיוק ראוי לה': יש המפרשים כי המלוכה עצמה ראויה רק לו [רד"ק], בעוד אחרים מסבירים כי תחושת היראה, הכבוד והפחד היא שראויה ורצויה לפניו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה מעמיקה יותר קושרת את המילה יָאָתָה לעניין של הסכמה והתקרבות, ומסבירה כי כל יראה שקיימת בעולם מופנית למעשה כלפי ה', שכן כל כוח מקורו בו. הדבר דומה לאדם המפחד מחרב, שבאמת אינו ירא מן הברזל עצמו אלא מן הגיבור האוחז בו [מלבי"ם].
הפסוק חותם בהכרזה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, המדגישה כי אין לה' מתחרה לא בחכמה ולא בגבורת ההנהגה [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, היראה מה' טבועה למעשה גם בלבם של חכמי אומות העולם, המכירים בכך שאין כמותו אפילו בצבא השמים [מצודת דוד]. אותם חכמים ומלכים יודעים היטב כי כל שלטון אנושי הוא זמני וחולף, וכי רק מלכות ה' קיימת לנצח. הם אף מבינים שהפסלים עצמם חסרי משמעות. אם הם עובדים לכוכבים, אין זה אלא משום שהם רואים בהם משרתים ומתווכים בינם לבין ה'. אף על פי שתפיסה זו היא חטא, שכן ה' אינו זקוק למתווכים בינו לבין בני האדם, היא מוכיחה את הכרתם בעליונותו. זאת בניגוד להמון העם, אשר מתוך הרגל שגוי מאמין כי האלילים עצמם מסוגלים להיטיב או להרע [רד"ק].